רה-ארגון

אין לה ראש לפילוסופיות עמוקות, לשיחות נפש אל תוך הלילה, לחשיפות רגשיות, לקצות עצבים רגישים.
היא רוצה לרוץ מהר, לנגוס ולבלוע, בלי ללעוס. היא רוצה לטרוף ולתת לדם לטפטף מפיה, לנגבו בשרוול בתנועה מרושלת.
היא תזזיתית, מעיפה מבט ומבטלת במחי יד, לוקחת קצת מזה וקצת מההוא ומחליטה שאף אחד מהם אינו מספיק טוב.
האבק המתרומם מאחוריה נכנס לעיניהם של אלו שנותרו מאחור, מטשטש ראייתם וגורם להם להמשיך לאהוב אותה למרות.
רואה רק את עצמה לנגד עיניה, דואגת אך ורק לסיפוק צרכיה, משאירה חללים בדרך ואפילו לא מוודאה הריגה.
הם לא שונאים אותה, הם לא מצליחים להבין שזו היא ולא הם כי הרי היא אמרה שזה הם ואין להם ברירה אלא להאמין.
וכך חולפים ימיה, שבועות, חודשים.
ואז הוא.
ניצב חזק, חוסם דרכה, מסרב ללכת, מתעקש, מיישיר מבט ולא מוותר.
היא רואה את השתקפותה בעיניו ונבהלת. מנסה להבין למה הפכה להיות, לאן ניסתה להגיע.
פתאום נדמה לה שהגיעה בלי בכלל לדעת שלשם היא מכוונת.
ואז הוא.