באחד מהאירועים הקולינריים שערכתי , האווירה הייתה מתוחה. עמדתי מול הכיריים, עם עיניים בורקות מתשוקה למיטבח- ככה אני תמיד שזה מגיע לשם, מעין סאדיסט קולינרי. אני ידוע בכשרון שיש לי אך יחד עם זאת גם בדרישותיי הגבוהות. הטבחית, איה, הייתה חדשה אצלי במטבח, אך מיד הבחנתי כי יש לה תשוקה רבה לאמנות הבישול, תכונה שאפשר לראות בעיניים, בתנועות, בשפה.
ערב אחד, במהלך הכנות לקראת ארוחת ערב מיוחדת, ביקשתי מאיה להכין מספר מנות מורכבות שלא הכינה מעולם. היא הביטה בי בעיניים חסרות ביטחון, במבט של אני לא יודעת מאיפה להתחיל- “אני רוצה שתתמסרי למנה הזו. תני לה את כל מה שיש בך.” אמרתי בטון נמוך וחודר.
איה שהרגישה את התשוקה הבוקעת מתוך דבריי החלה לעבוד ובקצב גבוה, אך ככל שהזמן חלף שמתי לב שהלחץ עליה גובר . לא חיכיתי יותר מדי , התקרבתי אליה, לחשתי על אוזנה, “את יכולה יותר, אני יודע את זה. דווקא עכשיו שכואב תני לי את כל הלב שלך, את כל כולך, עמידה בזמנים היא ערך במיטבח ואין לי ספק שתצליחי ”
כן שף!
יכולתי להרגיש איך הדופק שלה הופך מאיץ וגורם לה להגביר את קצב העבודה , כאשר ההנחיות שלי מלוות אותה ברקע . התקרבתי אליה יותר, נגעתי בכתפה בעדינות, “את צריכה להרגיש את המנה, לא רק לבשל אותה.”
כן שף!
זה הרגע שבו הרגשתי שהיא מתמסרת, שמה את כל כולה במנה, זה הרגע שבו הרגשתי את הקסם קורה. ואני עומד מאחוריה, מדריך אותה, מראה לה כיצד לתבל, כיצד להרגיש את הזרימה של המנה. עבדנו יחד, קצב עבודת הידיים מתמזג בהרמוניה כאילו היינו גוף אחד.
דופמין - בום
אדרנלין - בום ובום
עם כל תוספת, עם כל ערבוב, היא הרגישה איך היא מתמסרת לא רק למנה, אלא גם לי. האווירה במטבח הפכה אינטימית יותר, דרוכה, מבלבלת וכל הזמן הזה אני מתבונן בה בעיניים מלאות הערכה, “זה בדיוק מה שאני מצפה, בדיוק מה שאני רוצה לראות אבל תני לי יותר.”
כן שף!
בסוף הערב, המנות יצאו מושלמות. עמדנו יחד עם ידיים שלובות מתבוננים בתוצאה, וההבנה הייתה ברורה: לא רק בישלנו יחד, גם יצרו חיבור עמוק, שאפילו חרג את גבולות העבודה.
בסיום האירוע נשארנו רק שנינו להכנות אחרונות לקראת האירוע של מחר, “היכולת שלך להתמסר היא מה שהופכת אותך לאדם טוב יותר ולטבחית נהדרת אמרתי, אני אשמח לעבוד איתך שוב, לחנוך, לחנך, לאמן ולהוביל אותך למקום שאת ראויה לו.” היא חייכה אלי בעיניים נוצצות, וידעה יותר מהכל שהמסע שלה רק החל..