כן, לא, שחור ואדום... תמצית הבדס"מ, נכון אבל לא תמיד... לפעמים יש גם הרבה גוונים של אפור, כאלה שבאים ומופיעים כגרורות מהעבר, משהו שהוא עמוק, חודר, כואב, צרוב בנשמה ושאינו מרפה, שאינו נדיף... מנסה אבל חוזר שוב ושוב ומסרב להיעלם... וכן, כולם מכירים את זה, כשזה אמיתי ועמוק ככה זה צריך להיות, בבית, באמצע הלילה, בחלומות, בחוף הים, במוסיקה, בזיכרונות המשותפים ולבכות זו חלק מהדרך להתמודד... לבכות על האובדן, על החלל שנישאר. על הוואקום שנוצר ויחד עם זאת לשאוף ולרצות להיות שוב מלאה זה סוג של פרדוקס שהרי להיות מלאה משמע לוותר עליו- על העבר- לתמיד!
מהזווית שלי זה מתחיל ב"פתאום כשהופעת, אבל אז כמו שאת ככה הלכת, הרגשתי את זה, הבנתי את זה, צפיתי שזה עלול לקרות לאור מה שקראתי ממך ובדיוק כמוך אני חושב שאת זקוקה לזמן, קודם כל לעצמך ואולי מי יודע בעתיד נאמר שבדיעבד זה היה זמן בשבילנו... ימים יגידו.
אבל יחד עם כל זאת זה הזוי, מוזר, מעניין שהרי הופעת לשבריר של זמן והלכת אבל הצלחת להניח תביעת רגל, סוג של "רגל בדלת" במו"מ וכמו בסיפור סינדרלה אחכה ואחפש את אות לכלוכית שתתאים לתביעת רגל זו, יום יבוא... Come to me, trust in your dream
Madness.
בשבילך...