בן מכיר בת, יש חיבור, מתח קל מורגש באוויר, מצד אחד ההיסטוריה והרגשות שעוד קיימים ומצד שני הכל קורה כל כך מהר, כל כך נכון, סוחף ונוגע, רוצים עוד ועוד וזה מרגיש כל כך טוב וכל כך אמיתי... עד שמגיע השלב הקריטי בתהליך..השלב בו נדרש אומץ וקצת תעוזה ושם כל המילים היפות, הכוונות, הרצונות נשארים תקועים מאחור, מסרבים להיכנע, מסרבים לקבל את העובדה שאפשר אחרת, ששליטה מגיעה מהמקום הכי קרוב, הכי נוגע, הכי אמיתי והכי רגשי, כל השאר זה בולשיט, בעולם הקולינרי זה ההבדל בין ביצה מקושקשת, ביצת עין או חביתה.. בכולם זה לא זה ולא זה.. אני מעדיף באופן אישי ביצה עלומה, עטופה וסגורה יפה , חבויה בתוך החלבון שלה ששומר עליה , נקייה, זוהרת וחלקה, אבל היא כזו שנוגעים בה מספיק נכון ומספיק קרוב בנקודה אחת היא נפתחת והופכת להיות החלק המהותי במנה באופן הכי מרגש שיכול להיות.
זה בדיוק הרגע שהופך את המנה מסתם מקושקשת לעוד מנת גורמה...
עדיין יש פה מישהי שיש בה האומץ הזה?
