מסעותיי בארץ הפלאות

כדי לקחת לי את זה

וסוף סוף אמרתי את רוב מה שאני מרגישה

והחלטתי לקחת הפסקה

ופשוט כואב לי ולא כאב לי ככה כבר הרבה זמן

האדישות שלו הורג אותי

מה לעשות, מעולם לא היה לו רגש כלפיי

ועכשיו רק אני אשמה במצב שלי.. יקח לי כמה זמן להתגבר על הכאב הזה. כבר ידעתי כאב יותר חזק מזה. אני אתגבר. אבל מעצבן שנתתי לזה בכלל להשפיע עליי. קשה לתת למישהו לשלוט עלייך מבלי להתחבר אלייהם רגשית. נראה לי שלשולטים זה קל, להיות קרים ומנותקים.... כשאת נשלטת זה אחרת, את מתמסרת אלייו. מתמכרת.. ואז הוא לא כותב לך, ואני מבינה שהוא בכלל לא דאג לי בימים האלו, שלא היו קלים בכלל, לא שם לב למי שפגע בי, רק שם לב לעצמו ולכל החסרונות שלי. אני מרגישה כמו מטומטמת ויש דברים שפשוט גורמים לי לרצות לעזוב את עולם השליטה. 

חבל בשבילו.

אני אמצא מישהו שכן יגרום לי להרגיש ככה.

כי אני יודעת שמגיע לי.

מרוקנת

חלולה

כלואה

משועבדת לרצונות של עצמי

אבודה.

אתה לא יכול לקחת לי את החבר הכי טוב שלי.

מה קובע מי אני?

העבר שלי?

ההווה שלי?

העתיד שלי?

ההשגים שלי?

מה שאני חושבת שאני?

מה שאחרים חושבים שאני?

הרצונות שלי, התשוקות שלי, המיניות שלי, ההטראומות שלי?

כנראה שקצת מהכל.

מעניין עד שסוף סוף באמת תירצה אותי

אני אחליט שעם כל התנאים שאתה נותן לאהבנ זה לא יתאים לי

אני לא יודעת אם אני רוצה להשאר או לא

זה ממלא אותי ומרוקן אותי בו זמנית

אני רגילה לחופש, קשה מאוד לאלף אותי או להחזיק אותי

בכל זאת בחרתי ביחסי שליטה, השאלה למה? מה מושך אותי בעולם הזה?

לא קיבלתי חינוך בבית. לא היה לי אבא אמא רוב הזמן לא הייתה בבית

זה למה אני נמשכת לחינוך, אבל בו זמנית אני עדיין ילדה מרדנית.

יחסים עם בנאדם שהוא שולט, ובן זוג שמקנא כי אני לא מסוגלת שהוא ישלוט עליי,

עוד לא הייתי בסיטואציה כזאת.

וזה מורכב כ"כ ועושה כאב ראש.

יש לי את הבית, את היחסים עם הבן זוג, אבל הכל התחיל מחורבן וגם הבדסמ אז עזבנו אותו..

היחסים שלנו תמיד היו פתוחים, אבל אף פעם לא היה מעורב בהם יחסי שליטה.

עכשיו שהכרתי את הבחור החדש, הכל התערער.

יש את הדינמיקה בבית ואת הדינמיקה איתו.

וכל אחד רוצה להיות השולט.

בזמן שאני, לא באמת ניתנת לאילוף.

היחסים עם הבחור החדש , גורמים לי לאופוריה , להתרגשות שלא חוויתי ממן, זה משהו חדש ואחר.

והכל התחיל יותר נכון, אין דרמות, אין מריבות..

אבל אין אהבה, וקשה לי..

אני רוצה את שניהם, אבל נדמה לי שאני חיה בסרט..

הבחור החדש קורא לעצמו "מונגמי רגשי", ואני לא יודעת מה אני בשבילו. 

אם הוא בכלל מסוגל לאהוב אותי.. בעוד שאני חיה עם הבן זוג..

אנחנו מדברים כל יום כבר חודשיים, בוקר וערב, ונפגשים פעמיים בשבוע.

מפחיד אותי לפעמים שהוא יעזוב, ומפחיד אותי להשאר בלי הבן זוג.

שניהם לכוד לא יכולים לספק לי את מה שאני צריכה, אבל ביחד כן.

אבל גם הכוחות שלי מוגבלים, ואני נשארת עם פחות אנרגיות לתת לכל אחד מהם.. ואני רק רוצה להיות לבד.

אולי אף אחד מהם לא באמת מתאים לי, אבל אני לא חושבת שיש בנאדם שמתאים לי בול.