סובלת בשקט

יש לנו מדינה.
והיא חזקה.
ואנחנו גרים במזרח התיכון.
אז קצת פורפורציות.
גם אם זה רק להיום.
יש לנו אחלה מדינה.
וכיף שיש לנו את הזכות לחיות בה.
וכיף למזרח התיכון שאנחנו חיים בה.
וזהו.
בפשטות.
כיף.
וראוי להערכה.
אז, תודה עלייך, מדינת ישראל.
מעריכה ואוהבת מאד מאד...
אני.

אוהבת את הריגוש.

את ה-"לא בדיוק מתאים לחוקי החברה הנורמטיבים"
בצורות שונות,
זוחלת על הרצפה כמו גורה.
מזדיינת ביער.
מזדיינת עם מי שאסור.
מזדיינת ליד אנשים שספק שומעים ספק משחקים אותה ישנים.
כן, אני אוהבת את זה חזק.
אוהבת את המקום הלא כ"כ ברור בקשר.
חיה מזה
נושמת מזה
וגם קצת קצת מתה מזה.

אז, אולי בעצם אני כן מזוכיסטית...
חייבת שיכאב לי שם.. עמוק בפנים.

איך שנכנסתי הביתה אמא שלי אמרה לי שרזיתי ב-פנים.

ואני התאפקתי לא לספר לה שכנראה יש יתרונות בזין שנדחף לך לפה באופן אגרסיבי במשך שעות...

ואז מתעייף, ודורש מציצה אגרסיבית... ואז כשאת מתעייפת משתמש בפה שלך שוב להנאתו... וככה במשך שעות...

עד שהוא מסופק.

וזה מה שחשוב.

חשוב שהוא יגמור.

בפה שלי.

ואסור לבזבז אף טיפה....

בתחושת האינסוף של המדבר...

אהנה עד הסוף.
אכאב עד הסוף.
וארגיש עד הסוף.

ואני יכולה ללכת מתי שאחטוף את הג'ננה הבאה.
ואתה, יכול להעיף אותי אם רק תרצה..
כי מה יש לנו אם לא את הרגע....

אה
ולולה מארש... איך פיספסתי אתכם..?
מקסימים :)

כי ככה החלטתי.

עמוד חשמל התפוצץ מולי היום.
הייתי בדיוק במרחק הנכון שלא להיפגע ממופע הזיקוקים המרהיב.
היה אחלה נוף.
הייתי מהופנטת.
מהגיצים. מאומץ (או טירלול) של הנהגים שנסעו תחתיו.
ואני עומדת. מתבוננת.
גם כשהכביש נהיה חשוך חשבתי שעד לא מזמן הוא היה ככה תמיד.
בלי טיפת תאורה.
אז, לא היה מפחיד. וגם עכשיו לא.
פשוט נכחתי.
חיכיתי לראות מה יקרה. מי יבוא. מתי.
ואולי עוד צפוי לנו איזה פיצוץ או שריפה גדולה ועוצמתית...?

תמיד אהבתי לדחוף לעצמי צעצועים לתחתונים.

זה התחיל בגיל צעיר, עם קוביות שהייתי משחקת איתם בזוויות שונות על הכוס שלי.

בודקת את ההרגשה בכל תנוחה.

מתהפכת על הבטן.

לא נוגעת.

רק הקוביות לוחצות שם.

זזה מצד לצד. קדימה ואחורה.

לפעמים גם מסתובבת לי קצת בחדר. בבית. הסוד הקטן והמחרמן שלי.

מריחה את הרטיבות שלי. נוזלת. נוטפת. חמה.

מהקוביות זה המשיך עם קליפסים שהייתי סוגרת  על השפתיים. מחליפה מיקומים מפעם לפעם.

מעבירה שרשרת חרוזים מתחתית התחתונים עד ליציאה מהכוס הסחוט שלי. משחקת עם עוצמת המשיכה. המהירות. הכיוון.

ותוך כדי הדמיונות רצות ועפות לי בראש.

דמיונות על איך אנחנו מתעללים האחד בשני.

קשורים ביחד.

אהבתי שהיינו ביחד שם, במקום הכואב.

מתחננים לזיון. לנגיעה. רוצים להיות שם.

אפילו המצאתי מתקן זיונים שהיינו משחקים בו ביחד.

לפני המון המון שנים...

עוד לפני שהכרתי את המונח בדס"מ. 

עוד לפני שלמדתי שלא לכולם הכאב נעים.

היו ימים..

שהיה אפשר רק לדמיין.

באמת לא מגיע לך אותי.
ובגלל זה וכמעט רק בגלל זה אני רוצה אותך.
רוצה שתרצה. שתגיד לי לבוא.
אבל אתה. עיקש כמו דוד שלך.
מתעקש להיות בלעדיי עם העציץ המטופש שלך.
מה אכפת לך?
לא דרשתי ממך כלום.

ואתה מאלה שכל-כך כל-כך גרועים שלא יגידו לי לבוא ואסע חצי מדינה
בשבילם.
ובשבילי.
כי מה לעשות... אני חייבת את החיבור הזה.. כמו שהיה לנו..
אבל.. אם זה כלכך קל לך .. למצוא אנשים להתחבר אליהם בצורה כזאת- אז עוף על זה!

המשכתי הלאה.
חבל. בשבילך.
היה לנו כיף ביחד!

למרות שלא בוער בי.. אמרתי שאני חייבת פוסט כזה...
מבין נכון?
שיהיה לי את המילה האחרונה..
כן נו, עוד פעם שליטה מלמטה.
:)

מכירים את זה שהייתם בים כל היום ואחר כך כשאתם שוכבים במיטה בבית אפשר עדיין להרגיש את תנועת הגלים?
אז ככה עם הזין שלו.. בתוכי.
כל היום מסתובבת ומרגישה אותו..
הסוד הקטן שלי..
מרגישה אותו..
מפמפם. מזיין. אומר לי עד כמה אני רעה.. וטובה.. סוטר.. ומלטף..
שעות של הנאה.. הנאה וכאב.. כאב והנאה...
רציתי שיפסיק מרוב כאב אבל יותר רציתי שימשיךךךך..
קורע אותי עם הזין המדהים שלו..הנעים שלו..
מנסה להשתיק אותי.. מנסה..
הייתי יכולה להישאר ככה נצח.. כשהוא בתוכי.. ממלא אותי..

ואני, הגורה העלובה שאני מתחננת לעוד. רוצה עוד ועוד ועוד...
וגם עכשיו..
רוצה עוד...