תמיד אהבתי לדחוף לעצמי צעצועים לתחתונים.
זה התחיל בגיל צעיר, עם קוביות שהייתי משחקת איתם בזוויות שונות על הכוס שלי.
בודקת את ההרגשה בכל תנוחה.
מתהפכת על הבטן.
לא נוגעת.
רק הקוביות לוחצות שם.
זזה מצד לצד. קדימה ואחורה.
לפעמים גם מסתובבת לי קצת בחדר. בבית. הסוד הקטן והמחרמן שלי.
מריחה את הרטיבות שלי. נוזלת. נוטפת. חמה.
מהקוביות זה המשיך עם קליפסים שהייתי סוגרת על השפתיים. מחליפה מיקומים מפעם לפעם.
מעבירה שרשרת חרוזים מתחתית התחתונים עד ליציאה מהכוס הסחוט שלי. משחקת עם עוצמת המשיכה. המהירות. הכיוון.
ותוך כדי הדמיונות רצות ועפות לי בראש.
דמיונות על איך אנחנו מתעללים האחד בשני.
קשורים ביחד.
אהבתי שהיינו ביחד שם, במקום הכואב.
מתחננים לזיון. לנגיעה. רוצים להיות שם.
אפילו המצאתי מתקן זיונים שהיינו משחקים בו ביחד.
לפני המון המון שנים...
עוד לפני שהכרתי את המונח בדס"מ.
עוד לפני שלמדתי שלא לכולם הכאב נעים.
היו ימים..
שהיה אפשר רק לדמיין.
