לא.
זה שהחזקת אקדח,
זה שהחלטת שהכל מגיע לך,
שצריך לרחם עלייך
כי לך קשה
לא אומר שאתה יכול להשתמש בי .
או באף אחד אחר.
זה לא מגניב.
אני לא לרשותך.
לא באתי להרגיש זונה שלך,
באתי להיות חברה.
תומכת.
זה לא מגניב.
אתה לא מגניב,
לא מסכן,
רק נצלן.
ניצלתי אותי,
ניצלת את המצב
ואתה ממשיך לנצל אחרים.
אתה לא רואה אף אחד.
רק את עצמך,
ואת טובתך.
ואולי,
אני בכלל מקנאה.
שהצלחת להפעיל את כולם
שאתה יכלת לזעוק לצומי
ולקבל אותו.
להוכיח שאתה לא שקוף.
שהכאב שלך אמיתי,
כי עשית מעשה.
הראת שאתה הכי סובל.
ואנחנו,
פשוטי העם,
שלא מעיזים לעשות מעשים דרסטים
בשביל למשוך תשומת לב.
אנחנו נשארים פה בשקט,
סובלים בשקט.
יוצאים לעבוד ומשלמים חשבונות.
ואף אחד לא מרחם עלינו.
ואף אחד לא עושה הכל כדי שלנו יוקל קצת.
אנחנו הרי עצלנים, ולא מתמודדים
ומפונקים.
וכדאי שנתחיל להתאפס על החיים שלנו כבר.
אבל אתה,
אתה, תשב בבית, תנוח, תפעיל אותנו.
זה בסדר,
אנחנו נהיה כאן גם בפעם הבאה.
או שלא.
