ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנה. 11 במאי 2020, 17:09

יש רגעים של שברירי זכרון, הבזק של חלום, ניצוץ פנימי שלעיתים מאוד מאוד נדירות מושך אותי החוצה, כמיהה לעטוף עצמי בנוף ירוק, שמיים מעוננים עם קרני שמש מבצבצות, ציפורים מזמרות בינהן, ממרחק אפילו פרות או צאן מלחכים דשא, אין רעש מנועים, אין פיח באוויר, כמעט ונדמה שאין בני אדם מלבדי.. זמזום חלש של החשמל שעובר מעל, בלי טלפונים, רק שלווה. לטייל בין העצים, לקטוף כמה פירות, להרגיש את האדמה והטבע.. להציב כן ציור באמצע הגינה ולצייר, לצלילי ולאורו של הטבע..

לפני הרבה מאוד שנים ביקרתי בקיבוץ מסויים למפגש חברים. אני זוכרת את השקט, את הטבע (את הסקס..).. לפני שנתיים הייתי בטיול שורשים בלטי, הטבע הימם אותי.. נופים ירוקים כפי שלא ראיתי מימיי, עוררו בי דמעות של התרגשות ופליאה. ובמטוס בלילה בו חזרנו, חשכה מוחלטת הבליטה שמיים זרועי כוכבים כמו שלא ראיתי מימיי.. היופי האינסופי..

ואילו אני פה. בהמולה, ברעש, מוקפת בבני אנוש, חלקם אנשים טובים. קומץ. 

בלילות הקשים יותר אני מתכדררת במיטה ומדמיינת את החיבוק העוטף, הזרוע הגדולה המחבקת, תחושת הביטחון החמקמקה. היום-יום מאוד מלחיץ אותי, לא ברמת המאקרו, אלא ברמה האישית. בעבודה- עומס רב, גיבוי אלה שבחל"ת, עם פחות זמן לעשות את זה כי הורידו אחוז משרה. רמות הלחץ גבוהות למרות שעובדת כל יום על הרגעה עצמית. גם מיינדפולנס, גם מדיטציות בערבים, גם התעמלות יומית קלה, ועדיין. כאילו המח והגוף מחפשים איזה אאוטלט להכל וטרם מצאו. זה עדיין בשלב הניסוי וטעייה, לתחושתי לפחות.. אין תשובות. הכל ניסוי אחד גדול.

הצורך עולה מתוך הדממה. הרעש לרוב מסחרר ומסיח. הדעת מוסחת. עם בוא הדממה כל הקולות יוצאים לחופשי. כל המחשבות והפחדים, הספקות והתהיות. רק לא לאבד את הדרך, להלחם לשמור על הדרך. הקרבות הכי קשים הם אלה שמתנהלים בתוכנו. ולמרות הכל עלינו לנצח אותם. עלינו להשתמש בכל כלי שעומד לרשותנו, כולל חברים, כדי להחזיק את הראש הרבה מעל המים, במקום שבו המוטיבציה עדיין לא מתה. 

אוהבת את העצמאות והפרטיות שלי, מעריכה את מי שמכבד את זה. משמעותית פחות את מי שלא.
אמנם הנטייה שלי לרוב כשל אדם אינטרוורטי, יחד עם זאת, לפעמים אתה צריך שיהיה שם מישהו.
מישהו לחבק. מישהו שיחבק אותך, שלכמה רגעים תשרה עליי תחושת ביטחון. 
ביטחון מפני העולם שלי, זה שמשבש ומשתק מתי שבא לו – שזה אף פעם לא הזמן הנכון.. 

ברגעים האלה של חיבור, חיבוק, נמצאים רגעי השקט. לפעמים החיבוק חיצוני ולפעמים פנימי, העיקר שיהיה.
חיבוק יצית חיוך פנימי, והוא את החיצוני.. כך תתחיל שרשרת של חום אנושי מבפנים החוצה, אהבת חינם ביננו לעצמנו, ואז ביננו לאחרים..

הכל מתחיל בחיוך. וצחוק קטן ;)

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י