בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שבוע. חמישי, 10 באוקטובר 2019, בשעה 12:17

נפילה רגשית קטנה בכיפור הזכירה לי שאני כן יכולה להסתמך על חושי העכביש שלי. הולך לקרות משהו. הלב ירגיש יותר מדיי חזק והבטן תכאב. ככה זה.

ישנה גם חוקיות מסויימת. אם הצלילה באה  בפתאומיות (לא בהכרח עם טריגר) ואחכ דועכת כלעומת שבאה כי נתגלה פתרון פשוט יחסית, אז צפויה בימים הקרובים סערה קטנה. משהו ללמוד ממנו. טיפ לחיים.

לעומת זאת, אם הצלילה עמוקה יותר ועל אחת כמה וכמה עם טריגר, אז הבום יהיה מאלה שיקח הרבה זמן וכוחות-על להתגבר על זה. זה יהיה בום משנה חיים. אבן דרך. התבגרות נוספת.

בשניהם כואב. בשניהם מתהפכת הבטן. בשניהם עוברות מחשבות רבות לכל הכיוונים מכעס ורצון לנקמה, מכאב לשברון לב, קצוות. ההבדל הוא רק עומק הבור השחור בבטן.

אני מעדיפה שיעורים קצרים. 

 

יש לי הרבה מחשבות לאחרונה על ניתוח נוסף. הרבה יותר ממה שהיו עד כה. הפעם מכוונת על ניתוח אסטטי. החבר הכי טוב שלי, בן הזוג שלי, לא מסוגלת לדבר איתו על זה. לא רוצה שזה יראה כפוי אחרי שזרק לי הערה לפני שבועיים. משום מה למרות הכל המחשבה שלי היתה שאלמד לאהוב עצמי כך בצורתי הנוכחית, כמו עם הזרועות למשל, הרי ככה זה כשמשילים 40 קג. הגוף לא ישאר זהה. אבל אז ההערה ההיא עשתה בי שיפט. המילים שנאמרו אינן יכולות למנוע לאחר מכן את שמיעתן.

מאז בולטת לי התנהגות מסויימת שלו ומציקה לי. כל נקבה עם ציצי מעל הגודל הממוצע או ישבן גדול מעוררת בו הערות של התלהבות כמו גבר-ילד חרמן, כמו אדם מורעב מול מנת עוף צלוי שרק יצא מהתנור. לכאורה תגובה טבעית. אז למה באותם רגעים זה דוחה אותי? למה זה ישר נוגע לי בעצב חשוף? בבטן הרכה..? למה בין רגע הבטחון העצמי צולל? בגלל פאקינג שחקנית בסרט? בגלל פיקסלים במשחק? מה נסגר?

מחשבות כמו למה שלא ירגע כבר עם ההערות האלה? אמרתי לך שזה נושא רגיש מאז ההערה שלך. אתה מזמן שכחת והמשכת הלאה. ואילו אני לוקחת את המשא איתי מאז.

אבל זה עשה מה שעשה, אז התחלתי לברר בעניין. קראתי המון. שוחחתי עם מרפאה ברשת ידועה שרק הפעילה עליי לחץ שעורר בי התנגדות עזה. אז לקחתי צעד לאחור לאסוף את עצמי. כמו בניתוח ההוא, לא אכנס מתחת לסכין המנתחים אם אני לא נעולה במאה אחוז. כמו עם הקעקועים. תמיד מתוך מחשבה. 

האם זה התקבע בגללו? למה לא יכולה להעלות את הנושא מולו? למה הקנאה אינה משחררת, גם אם מעט פחות דרמטית? למה הקשר הישיר בין מה שהוא חושב ואיך שאני מרגישה לגבי עצמי? 

רוצה להיות פה. לא רוצה להיות פה. מבינה לאט לאט שאם אשאר פה לאורך כל החופשה אני אשקע עמוק ואטביע עצמי. 

להגיד שהחשש שהיה לי מתחיל לבנות עצמו? ואולי אני צריכה פשוט קצת לתפוס מרחק, חזרה לתוכי? שידבר עם מי שירצה, שלא אוכל לראות או לשמוע, רק כדי לא לחטוף אגרוף בבטן. כמובן שמה שהכי חשוב עבורו (ויהיה עבור רבים) זה שהכל על השולחן, גם ההודעות שלה מול עיניי. אין סודות. חצי נחמה. הרי תמיד עדיפה האמת. גם כשכואב.

האמת של מי? מהי האמת שלי? האם האמת שלי היא אותה אמת כמו זו כשאני לצידו ומושפעת ממנו, האם זוהי האמת המוחלטת?

הקושי שלי להכיל מעל כמות מסויימת של אמת, נושא שהוזכר גם באחת ההרצאות של ג'ורדן פיטרסון, הוא זה שתוקע אותי בפועל. החשש להתעמת עם כל מיני אמיתות, רק כי הן כואבות, אינו פועל לטובתי. כי לרוב אני מקשיבה לדחף הפרימיטיבי ונמנעת עד כמה שיכולה מכל מה שעשוי לאיים. כל מידע רגיש ללב שלי. בפועל האמת אמורה לשחרר. אבל מי אמר שיש רק הגדרה אחת לשחרור?

אני יודעת שבהינתן תנאים מאוד מסויימים, אם יביאו אותי לנקודת שבירה של הלב, אני אעלם מהסיטואציה. קל יותר לנעול את הלב לגמרי מהעולם מאשר, ברצון וביודעין, להכניס כאב בטוח פנימה. רעל שישתלט ויטע שורשים. גם אם מטרתו שיעור שישנה את מסלול החיים.

האמת בעיניי ארעית. עכשיו היא אחת ואחכ אחרת. ואולי, לו ידעתי הכל, כל החתיכות החסרות, ולא היו הפתעות, אז האמת היתה אחת.  כאילו כולנו נחשפים לפיסות קטנטנות מדיי מכדי שנוכל לראות את האמת השלמה. 

ואולי הכל הבל הבלים.

 

 

אצל הפסיכיאטרית שלי ראיתי בערב כיפור תמונה של זיגמונד פרויד. לא יודעת ספציפית למה, אבל תמיד חיבבתי אותו. היא הרוויחה נק' זכות על הבחירה בו לככב במשרד שלה.

עם הפסיכולוגית התחלנו סדרת טיפולים אינטנסיבית, לעומק הטראומות. התקיפות המיניות, הילדות המוכה, סביבה נטולת הפגנת רגשות אהבה הורית וורבאלית בתור התחלה, האנרגיות בבית שהשרישו פחד להיות אתה עצמך, בייחוד כשאתה משהו אחר, משהו שהוא לא מה שהם חושבים שנכון לך להיות.

היקום הביא בדרכי דמות מחנך גברית, כשהייתי בת 11 וחצי. מה שההורים לא עשו, הוא עשה, בדרכו הגברית. מאמינה שהוא הופיע בחיי על מנת להכניס אותי לעולם הבין אישי, ללמד אותי. הוא היה הראשון להגיד לי שאוהבים אותי, שהוא אוהב אותי. עשר שנים הינו בקשר (בשנים האחרונות פחות ופחות). מאז שנפרדו דרכנו זה מרגיש כאילו אני בחיפוש ארוך אחר המנטור שלי, בכל מיני דמויות גבריות. העיקר תהיה גדול, תשרה בי ביטחון, הכי סטריאוטיפי. מחפשת את הגבר החזק. המכוון. המנוסה. המגן. תהיה לי למלך ואהיה לך למלכה. תרכוש אמון ליבי ואהיה שלך עד עולם.

אבל החיים אינם שחור או לבן.

איתו למדתי קנאה ראשונה. לשמוע על כל האחרות שלו בעולם האמיתי, הסקס עם ההיא ומה שהיה בפעם ההיא עם אחרת.. ככה זה, גברבר בן 24 דאז, משוחח ומתכתב עם נערה בת פחות מ 12 וחושף אותה, בעידן טרום אינטרנט, למיניות ואהבה. מגבר. לא סתם לימים החברות קראו לי גבר-זבל כי הייתי זורקת זין, העיקר סקס. יפ.. למדתי ממנו את הטוב ביותר.

על קשר כזה היום היו צועקים פדופיליה, אבל בפועל הוא רק כיוון, סיפר, הסביר ולימד, עורר בי רגשות, כמו אלה שפיתח אליי בעצמו. אהבה? ואולי רק הקשרות רגשית לאדם שאתה מלווה אותו בימיו החשובים. עד היום לא מבינה איך התאפק מלהפגש. עשר פאקינג שנים. גם כשבא לא ניגש ולא ראיתי אותו. העיקר לא להסתבך עם החוק. כך היה לי הדמות שלימדה והעשירה, לא ניצלה פיזית. מאיר את הדרך שמכונה תחת כללי מוסריותו. גבר. אבל גם זה לא הצליח להכין אותי לקראת מה שהגיע, כמו לכל בחורה כמעט. אבל השנים חלפו והזוועות הגיעו, אחת אחת. החיים. בכל משבר הוא עזר והקשיב, נתן כתף.. מרחוק. נתן לי תחושה שאני לא לבד, שמבינים אותי. אם לא בבית, הוא בטוח בצד שלי.. 

איך מחסור באהבה ו/או בביטוייה נוטע ככ הרבה חוסר בטחון אצל ילד. מאידך, השיט הזה העשיר אותי בכוחות רבים במטרה לשרוד. הישרדות רגשית. היום אני לומדת גם את חשיבות ההישרדות הפיזית, לא רק הנפשית. ואולי השילוב הוא שחשוב באמת.

 

מרגישה קיצוניות רגשית. אבל כרגע רוב הזמן מעולה לי, אנרגתית, אז למה לעשות דברים שיסכנו? מתמסרת. רגע אחד הייתי מחבקת את כל העולם לו יכולתי, אהבת עולם, אהבת חינם. רגע אחר הכל נעצר. לא אהובה, לא מוערכת, לא טובה מספיק. ברגע הזה החיבוק מוסיף לפחות 200XP.. אבל אנשים לא מבינים את זה. ברגע אחד העולם איננו. ריקנות עמוקה ובידוד.

 

מבינה שלפקס את כל כולי במישהו אחר לא נחשב כפעילות עבור עצמי. אם אתה giver אף אחד לא יעצור אותך מלתת, כי מי לא אוהב שנותנים לו? מי לא אוהב לקבל? הבעיה מתחילה מהר מאוד כשצד אחד מתרגל לתת, השני מתרגל לקבל, ופתאום משהו נסדק. לאחד הצדדים פחות נוח בתפקיד הזה. כי הנתינה הייתה פיצוי רגשי עמוק, הנתינה הייתה למטרת קבלת הוקרת תודה בצורת חום רגשי ופיזי. נכון או לא, ככה המנגנון עובד אצל givers. אם הצד הנותן מרגיש שהוא נותן לחינם, או יותר נכון, אינו מקבל דלק להמשיך ולתת.. בעיה. פרשת דרכים.

חייבת לעשות בשביל עצמי, לא להטמע באחר. האם זו האמת שלי? האינדיבידואליות שלי? כולנו צריכים להצמד ולפעול לפי האמת שלנו. לפעמים זה מרגיש כמו יעד מהתל. מתעתע. אם אנחנו תוצר האירועים והמשברים שחווינו, ייחודי לנו, איך אי פעם יהיה נכון לאבד עצמנו באחר? כל אדם ייחודי ביקום כולו. למה שנוותר על הייחודיות שלנו?..

 

אל.

 

לפני 3 שבועות. שלישי, 24 בספטמבר 2019, בשעה 23:34

יש ימים שבלי להתכוון,

הוא גורם לי להרגיש שוב מאוהבת

כמו בערב הראשון, מתייחמת 

מהנוכחות שלו, מהריח שלו..

 

הוא יושב מול המחשב עסוק בעניניו,

אני על המיטה בחולצה וחיוך,

מתמרחת בקרמים אחרי המקלחת..

אין סקס ואין לחץ, שלווה מדהימה.

 

חצי ערומה מכינה לו ארוחת ערב

באמצע היד שלו נשלחת למעמקיי

נעמדת על קצות האצבעות, מתענגת 

שלא יגמר לעולם..

 

לפני שהלך התכרבלתי לתוכו

רעידות הקור פינו מקומן

תחושת ביטחון שאין שני לה

עוטפת את כל כולי..

 

עד הפעם הבא.. 

 

 

 

לפני 3 שבועות. שני, 23 בספטמבר 2019, בשעה 18:20

חלפו מספר ימים מהפוסט האחרון. למי שקורא כבר זמן מה, אין זה יפתיע שרכבת ההרים נמשכת. אם כי שמתי לב למידה של מתינות לשם שינוי.
בימים שחלפו היה המהפך. חמישי ושישי לא מצאתי עצמי, עד השקט. ואחריו?
שבת עליתי שוב. הסתובבתי בבית כמו פורפרה, כביסות בישולים נקיונות.. והרגשתי על גג העולם.
אתמול, היה מעט מאתגר, היו רגעים של חוסר סבלנות, אבל בסופם צלחתי את היום, גם אם לא ב100%. 

היום מגמת שיפור נוספת. מצאתי עצמי צועדת ב5 וחצי לפנות בוקר רבע שעה לפגוש את אחד האחיינים שלי לחלוק מונית לעבודה ולהקפיץ אותו לרכבת..
משהו בהליכה הזו בשעה הזו עם הרוח הקרה.. פשוט עשה לי טוב. לא רואה עצמי לעולם הופכת את זה לשגרת יום, אבל פעם ב.. זו דרך נפלאה להתחיל יום, בהליכה בחושך לפנות בוקר.
בנוסף לח"ח על ההליכה בבוקר, שכבר נחשב כמשימה מוצלחת לפי קנה המידה של הפסיכולוגית, החלטתי גם לנסוע חזרה באוטובוס המאסף. החלטתי ועליתי. הרווחתי נק' זכות נוספת. אז פינקתי עצמי בשלושה ספרים חדשים. הרווחתי חומר קריאה משובח, בינהם הספר של ג'ורדן פיטרסון הקנדי הנפלא (למקרה ויסקרן תציצו עליו ביו טיוב-  Jordan Peterson), פרופ' לפסיכולוגיה קלינית, ההרצאות שלו מאלפות.. 


השותפה שלי נסעה ללונדון לשבוע, להגשים לעצמה חלום חייה, מה שהותיר אותי בבית ריק. התחושות הראשונות שלי היו שמחה על השקט והסדר והניקיון שישמרו, תחושה שמיד התחלפה לחשש עמוק, איך אמנע מעצמי לצנוח כשהיא לא תהיה פה כדי להחליף מילה וחצי מדיי ערב.. החשש הזה ניקר בי מספר ימים. היום היא טסה, ומשהו בי דווקא שקט. כאילו ברור לי שאני יכולה לעבור את זה בהצלחה יתרה. בלי "אם", בלי "אבל", בלי תירוצים רק להתרכז לעבור מעכשיו לעוד מעט, ואז שוב. ירדתי לרמת המיקרו. לא רק לחיות יום ביומו, לפרק את זה לשעות או רגעים אם צריך, עד שפרקי הזמן יתארכו מעצמם, השקט יתפוס יותר מקום במקביל לתחושת שליטה.


יש לי איזו תמונה שמנקרת לי בראש כבר כמה ימים.
אני עם שמלה קצרה מדיי ועקבים גבוהים מדיי וחרמנות עזה במיוחד (כמו הרצון שלי שיחזירו את דמותו של קראולי לעל טבעי לעונה האחרונה). 
בדיוק שוחחתי היום עם חברה מהעבודה על זה שקניתי 2 שמלות חדשות, שתיהן צמודות ומחמיאות, שתיהן קצרות.
ועדיין שתיהן בארון, כמו ביום שניקנו. מגוחך. זה גובל בפשע ממש.. אני מתבזבזת על עולם דמיוני של פחדים וחוסר ודאות,
בזמן שאני יכולתי לכבוש את העולם מאה פעמים בדרכי שלי.
העיקר רציתי להיות רזה ובריאה. משוכנעת שהמשקל האידאלי (בעיניי) לבדו יביא את האושר.
זה לא עובד ככה, למי שתוהה. האושר אינו קשור בדברים האלה.

ומה עכשיו? בית ריק, ערב שקט, להעסיק את עצמי ולהתעורר מחר ליום שלישי..
יומיים לפני סופש חגיגי ארוך.. ולו על זה אנחנו אמורים להסתובב מחוייכים מבוקר עד ערב.

 

אפרופו מחוייכים, נזכרתי למה שמחתי על הבית הריק.
אני ככ אוהבת להסתובב בבית ערומה.. הו האושר..

 

 

 

 

לפני חודש. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 03:32

דממה. העיניים נפקחות וחושך. מה השעה? בטח לפנות בוקר. לא. 
לא הלכתי למה שלא רציתי. לא תיקשרתי עם העולם. לא שוחחתי איתו. התנתקתי. 

לקראת הערב הסערה שבי שהחלה בצהריים הגיעה לפנות ערב למצב בו היא השתלטה על כל גופי ונפשי,
למרות ההסתייגויות שלי בעניין, לקחתי את הזאנקס שלהם והפלתי עצמי למיטה לשינה עמוקה כדי לעשות ריסטארט.

8 וחצי שעות אחכ... דממה. דממה של ממש!
אפילו הקולות הרועשים נדמו. המחשבות שכעסו וגרמו לי לבכות שעה לפני שנכנעתי לישון.
תוהה.. האם זו פשוט עין הסערה או שהיא באמת חלפה?

 

משחק קטן במחשב, מגולגלת אחת או שתיים וחזרה למיטה.
מחר אסע לבקר את ההורים, עבר יותר מדיי זמן. אולי מה שאני באמת צריכה זה חיבוק של אמא.. עידוד שהכל יהיה בסדר.

 

לפני שחוזרת למיטה, קבלו את אחד הקטעים האהובים עליי..
גם הטעימה הקלאסית וגם הרוק המשובח. יש טוב מה? מושלם לשעה הזו של הלילה..

 

 

 

לפני חודש. חמישי, 19 בספטמבר 2019, בשעה 16:09

יש ימים שאני כועסת ושונאת, את העולם בכלליות או אותו, כמו היום. 

היה לי יום כזה מושלם עד הצהריים, כאילו נתפר במיוחד עבורי.
גם חלק מהעבודה שלי שעושה בימי חמישי ואוהבת את האתגר, וגם היתה לנו הדרכה שמאוד נהניתי ממנה. יום מושלם שנהרס ברגע וחצי.
יום שהתפוצץ בתוכי בכזה כעס, שאני שתמיד מחייכת/צוחקת או לכל היותר מדוכאת, ופתאום הרגשתי עוצמות נוראיות של כעס,
ניתקתי את השיחה איתו ובעטתי בקיר באמצע הרחוב מרוב עצבים, שיחת הטלפון איתו עיצבנה אותי, הוא עיצבן אותי.
השמחה שהביע, הביטוי שהיקום סידר ככה שלא נפגש היום ועדיין סבבה לשנינו. לך כן. לי לא. אבל למה לריב על זה? הרי חינכו את האישה הקטנה מילדות להבליג.
עכשיו תוסיפו למשוואה את בלה. בום!! רגישות יתר לקיצוניות ככ חדה. מה שאומר- כשאהבתי כמהתי. כשכעסתי שנאתי.
אין מן הנמנע שברובן לא תהיה לוגיקה מאחורי התחושות. אבל בפנים זה עולה באש. 

אחרי השיחה והכעס חזרתי למשרד, הסתובבתי מחדר לחדר בין הבנות, מנסה לשחרר את הכעס, את התסכול.
היה רגע שממש שקלתי לרוץ, פשוט לרוץ עד מורד הרחוב וחזרה. אבל.. זמן עבודה.
כשהסתיים היום החתמתי אצבע וירדתי לחוף ממול, כדי להרגע. אומרים שלהביט ולהקשיב לים מאוד בריא, מרגיע..
עישנתי קטנה מגולגלת וחוויתי את המעמד עם מוזיקת רוק באוזניים, כזה שרק הביא לי חשק לנפץ דברים..

רעיון הים החזיק רבע שעה עד שהרמתי ידיים כי החום גמר אותי.
צעדתי לי עם מיליון מחשבות בראש ותפסתי אוטובוס.
מתי פעם אחרונה נסעתי באוטובוס? חצי שנה? 10 חודשים?
זה המחיר של החרדות.. בעיקר הנגיסה האיומה של זה מהמשכורת שלי.
אבל הנה היום עשיתי את זה. 

הכעס והבלגן התחילו אחרי שההרגשתי התנגדויות חזקות מתוכי על משהו שאני אמורה ללכת אליו הערב וממש אבל ממש לא בא לי.
העיקר כי כל העולם תומך בזה שאלך למרות האנטי שבתוכי. כן גם הוא כמובן תומך נלהב. ברור, יש תמיד אינטרס מאחור.

בעולם מקביל דר' הייד שבי יוצא החוצה ומחריב עולמות, כמו טאנוס. 

אני רוצה לשרוף את העולם. 

לא רוצה ללכת לשיט הזה הערב.

לא רוצה לנסוע אליו לסופש.

לא רוצה לדאוג לכל העולם ולעצמי בו זמנית.

רוצה שלכמה זמן מישהו אחר יקח את המושכות. שאוכל לנשום. לפחות לקצת.

אני רוצה לקום לנסוע ולהעלם. לכולם.

למסטל עצמי לאבדון. או כל דבר שהוא. לא אכפת לי.

שימותו כולם. איתי או בלעדיי.

 

 

 

 

ואולי...

אולי תקומי, תנערי מעצמך את האנשים. נטרלי עצמך מכל מה שעושה לך לא נעים. להתרחק. 

הקול השפוי מרים ראש ומשתתק חזרה. הרגשות האחרים, הקולות האחרים, צועקים כמו שמזמן לא צעקו. 

מרגישה כאילו התשובה להכל עומדת על קצה הלשון.. עוד טיפה ויקרה משהו ממש חדש ומרגש.. אולי.. 

 

Fuck this shit

 

לפני חודש. שלישי, 10 בספטמבר 2019, בשעה 18:13

באחת מהשיחות העמוקות ומלאות התובנות עם חבר טוב (שהכרתי כאן) הסברתי לו שמפריע לי שאני לא מרגישה חרמנית.. הבעירה הזו בין הרגליים.. נכון שאין לי בעיה להרטב כמו נהר בחורף ולגמור תריסר פעמים, אבל לא מרגישה חרמנות בוערת בתוכי. המסקנה שלו הייתה לכאורה פשוטה, אבל היכתה בי כרעם ביום בהיר. "חסרה לך תשוקה". איך לא ירד לי האסימון על זה מזמן??

לפני שאתם ממשיכים לקרוא,
חשוב לי לסייג בכל הכתוב לגבי בן הזוג שלי. התשוקה שלנו חיה ובועטת :)

התשוקה שאדבר עליה בהמשך מתייחסת דווקא לצורך במציאת צלע נוספת. עבורי. 

 

הבוקר לאחר סיבוב במחלקות לבקר בקטנה את הבנות, ולאחר קבלת מחמאות על המשקל שנושר (לשם שינוי לא מרגישה מבוכה או צורך להתנצל אלא רק מחייכת וממשיכה הלאה), הבנתי שאני צריכה להתייעץ עם נשים אחרות, מה דעתן? האם להן יש איזה מתכון קסום להשבת תשוקה?
איכשהו המסקנה שעלתה בפני הרוב היתה שאחרי X שנים יחד (לא משנה נשואים או לא) האהבה אולי מושרשת אבל התשוקה מתפוגגת לחלוטין. המסקנה הזו לא עודדה אותי. אחת אמרה שככה זה, פשוט לקבל את זה. אבל אני לא נשואה, אני לא מוגבלת בזוגיות שלי ועדיין אני לא מצליחה לעבור את הסף של המנוחה על השמרים הבלתי נראים, לא מצליחה לחוש תשוקה עזה להרפתקאות, חוויות, גברים אחרים, נשים?.. לכאורה הכל פרוש בפניי. רק נותר לשלוח יד. אז למה הן נשארות בצידי גופי?

איך שאני לא מסובבת את זה, הפתרון של להשיב את התשוקה באמצעות חוויות חוזרות עשוי להשיב איתו משהו פנימה.. כשאת מרגישה סקסית ומושכת בעצמך, וכשמישהו גורם לך להרגיש ככה (גם אם את בעצמך מאוהבת בעצמך בלי קשר) משהו במוח שלנו משתבש, אנחנו עד כדי כך אוהבות להרגיש מושכות וסקסיות. וזה נפלא. כי מאותו רגע, שמן רזה גבוה נמוך- יוצא מהחלון. ומשהו מתעורר בפנים. ניחוח של התחלה של משהו חדש. ימשך 10 דק' או ימשך 10 שבועות, עדיין יהיו חוויות חדשות ומרגשות. ואני כמהה לכאלה. אבל לא מצאתי בי את האש ולא מצאתי את שחשק גופי בו. הבעיה שגם אם יעמוד מולי גבר כזה, לא ארגיש דבר בין כה. אני כן אתרשם מהמראה אם יש ממה, אבל.. הגוף לא מגיב בהתאם. התשוקה, היכן היא?

מתוך אמונה מוחלטת שאני חייבת את לילית חזרה ניסיתי לקרוא לה עם הרבה אורגזמות, אבל זה לא עבד. אלכוהול שעשה את העבודה בשנים עברו הוא האופציה האחרונה, סוג של הייל מרי כזה. ואז ירד לי האסימון שזה הרי לא פלא שלילית לא תשוב בהיעדר תשוקה. אני לא אלך ואפתה מישהו בלי שיבער לי עליו בצורה זו אחרת. אני לא אמצוץ זין - יפה או גדול ככל שיהיה - אם לא בוער בי על הגבר שסביבו. כן יש בהסטוריה שלי גם ימי מציאות שונה, אבל העבר לא באמת מעניין אותנו בשלב זה.

הקשר שאני צריכה מחייב גם חיבור רגשי ואינטלקטואלי. מה שמצריך ים אנרגיה.
לא תמיד היא ישנה.. וכשכן לרוב בצד השני ממתין נעל בית או עבד ניקיון. לא נראה לי. 
שאלו אותי כאן לפני כמה ימים על זה שאני מתחלפת, מה אני עכשיו, דומיננטית או סאבמיסית.. גם היום אין לי תשובה.
קשה לי להסביר אבל גם את מה שבדסמי אני לא מתרגשת ממנו כמו לפני כן. כאילו מישהו הוריד לי את השאלטר, בלאט!

חשבתי לעצמי, היכן חוץ מהכלוב אני אמצא לעזאזל אנשים שיתאים עבורם לנהל סוג של מערכת יחסים בידיעה שהם לא היחידים- אין מונוגמיה. כמה באמת יסתדרו עם זה? הרוב לא. הייתי בסרט הזה. אולי צריך ללכת למסיבות. אבל אז חוזרים ללופ הקודם, אם משהו בי לא ניצת, מה יעזור לי לראות אנשים מכים זה את זה או נאנחים בתוך מועדון? לא מרגש. אפילו לפורנו כמעט יומיומי של לעשות ביד אני צריכה לצפות באקסטרים. המח שלי צריך גירוי מיני אקסטרימי כדי להכנס לפינה שבה הגוף יגיב חזק. כמו סטירה לפנים. כמו קיין על ישבן. סוג של בום שאחריו את שפחה לדחפים שלך.. אני צריכה מישהו או מישהי שיצליחו לחדור מבעד למסך הבלתי נראה שעוטף אותי, ולגעת בי באמת. לעורר משהו ישן-חדש. ניצוץ שמחבר בין המח לכוס שלי.


מדהים שלמרות כל הזמן שהושקע בניסיון פיענוח הדרך שלי להשבת התשוקה, בסופו של דבר הפתרון ככל הנראה טמון ראשית במהלך ראשון שחייב להיעשות. הקפיצה למים. עם או בלי תשוקה פנימית (האמנם?). הבעיה שאם זה לא יעבוד ולילית לא תתעורר תוך כדי, זה אומר להשאיר אחריי שובל אנשים לא מרוצים בלשון המעטה. זה לא מתאים למוניטין שלי, סורי.

 

מתעקשת ביני ליקום להשיב אותה אליי, מנסה לנהל מו"מ.

נלחמת עליה ואלחם גם על עצמי.

 

 

 

לפני חודש. שלישי, 10 בספטמבר 2019, בשעה 06:30

6 בבוקר והם כבר התמקמו מול החלון של המשרד שלי, יוצאים מהרכבים בזריזות תוך שיחות לא ברורות. רובם לבושים בהתאם, אחרים טרם החליפו ואחד שהיה נחמד מספיק להחליף לנגד עיניי חולצה בסלואו מושן (בראש שלי זה היה מאוד איטי) ואפילו נשאר בלעדיה עד שנעלם יחד איתם, נושאים בזרועות שזופות את הגלשנים האלה ויורדים לחוף...

 

בעולם אחר הייתי מצטרפת אליהם לחוף..

באשר תהיו, נעמתם לי הבוקר 😊

לפני חודש. רביעי, 4 בספטמבר 2019, בשעה 18:13

אין ספק, אני הייתי סקפטית כשהפסיכולוגית הציעה לי לעשות את המשימה הזו, כל יום להאריך את זמן החשיפה שלי לעולם, להקטין את ההתבודדויות, כלומר לעשות משהו אחד חברתי/ מחוץ לבית/ כייפי עבור עצמי. הייתי סקפטית לגבי יכולתי ליישם, עברתי תקופה מאוד קשה מלאה בחרדות קשות והסתגרויות.
והנה.. עבר כשבוע, ולמעט יום אחד, בשאר השקעתי מחשבה וזמן בעצמי - מה לעשות, לאן ללכת, את מי לפגוש, והכי חשוב, איך לוודא שזה יהיה לי כייפי. לא כזה קל.

כך עשיתי יום יום, כל פעם משהו קטן, ולמחרת מעיזה קצת יותר, ואם יש נסיגה אז בסדר לא נורא, למחרת חזרה על הסוס.
בהתחלה זה היה על סף העונש, לצאת בכח ולתקשר בכח עם העולם (למרות שהייתי מקסימה בכל השיחות, בכל זאת המסיכות שלי מאוד משכנעות).
עם חלוף הימים התחלתי למצוא סיפוק בזה. מה שקרה הוא שלא רק שזה עשה לי נעים, כי זה נחמד לבחון את עצמי במראה וסוף סוף להעריך את עצמי, את הדרך שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, זה גם חיזק אותי, כי העולם הגיב אליי, חיבק אותי לא ממקום של חמלה אלא מפירגון ואהבה. המחמאות שהגיעו בכל בוקר, 3 הימים האחרונים שהיו פשוט טובים.. דברים משתנים. לאט ובתחומים שונים. אבל העיקר להיות בתנועה. לצאת מתוך הראש שלי אפילו רק לשעות ספורות ביום ולעשות משהו בשביל עצמי נטו.
מי היה חושב. 

על פניו אכן נראה שמתחילה מגמת שיפור, לא רק ברמת השעות אלא ברמת הימים.. השיפור מורגש עבורי פחות במבט כללי מלמעלה, אלא יותר בדברים הקטנים, ההצלחות הקטנות בדברים לכאורה שוליים שעבורי היוו מכשול רציני. תמיד נהגתי לומר שאני מתקדמת לאט ובצעדים קטנים, אך כבר זמן מה שמתקנים אותי שאני צריכה להביט על כל צעד כזה שהיה קשה והתגברתי עליו, כניצחון, כהישג. לעודד ולחזק ולאהוב את עצמי כאילו הייתי לא אני אלא חברה טובה ואהובה. להביע כלפי עצמי את אותה חמלה, אותו חום ואותן פריבילגיות.
מה חשיבותם של שיעורים שמעניקים מורי דרך ארעיים אם לא נפנים אותם? לכן מתאמצת. לוקח זמן אבל בסופו של דבר הדברים החשובים מופנמים. אני מרגישה כל הזמן שאני חייבת ללמוד עוד, לחקור עוד, עליי ועל החיים. ליישם, לשנות, להתהוות מחדש. הגיע הזמן להמציא עצמי שוב מבראשית. זו כנראה הסיבה שהסקפטיות החלה להתמתן, התחלתי לעשות דברים קטנים שנמנעתי מהם. בעבודה בעיקר. התחלתי להתלבש כמו שאני רוצה להרגיש, צבעוני (שמח), צמוד, סקסי (אך לא פרובוקטיבי) בכל זאת יש לי מוניטין לשמור עליו..  הדברים הקטנים שעושים לך נעים :)

אני אוהבת את ימי הלמעלה שלי.
ההתרוצצויות, ריצות ממש, ואז לגשת לחברה שעברה לידי במסדרון בעבודה וסתם לחבק אותה חזק כי היא מותק ואני במצב רוח טוב.
אני נהנית מהתגובה של אנשים סביבי. אני נהנית מהחיוכים והבדיחות, לצד ההתנהלות המקצועית. אני אוהבת את מי שאני איתם. את החיוניות שבי.
אוהבת להיות שם האחרת. רגישה ברמות על אנושיות עם הלב הכי גדול.. כמו דובון אכפת לי.
בעבודה אני מרגישה כאילו הצבע של ההווייה שלי, יהיה באשר יהיה, תמיד בעבודה יהיה חד יותר מאשר מחוץ לה.
באמת נהיה לי כייף יותר. הדרך ארוכה, וספק אם אי פעם נגיע ליעד.
אתגרים מחכים לי מעבר לכל פינה, אבל ביממה האחרונה, לכמה רגעים, קרני שמש חדרו מבעד לצמרות העצים ביער הסבוך שלי.
וחייכתי וצחקתי וחזרתי קצת לנשום.

האם אעז ואומר שחשתי טעמו המחודש של אושר בימים האלה?.. 

אעז :)

 

 

 

 

לפני חודש. שני, 2 בספטמבר 2019, בשעה 16:10

ניצול משאבים כדי להצליח זה ברור. תלוי מה היעד שלך. אצלי המשאבים העיקרים שעומדים לרשותי הם אנשים.
לפי הצורך נבחרים המשאבים, וכרגע הצורך שלי הוא למצוא את דרכי בתוך היער הסבוך שיש לי במח. כל פנייה לשביל לא מסומן אחר מכניסה אותי לדרמות פנימיות חדשות, עוד סרט אימה, עדיין לא חשבת על זה ועל זה. חיות יער טורפות מאיימות- מחשבות מחשבות מחשבות, ותנאי השטח מקשים על תנועה חלקה לעבר היציאה- דמיון מדהים בכישרונו להעלות את כל המחשבות לסרט מוחשי ודרמתי על סף טראגי מול עיניי בכל רגע שלרגע נסחפת לתוכן. 
איפה לעזאזל איזו קרחת יער מסכנה שאוכל לראות קצת שמיים? פה נכנסים המשאבים שלי. 

מהלך 3 השנים שאני  בכלוב הכרתי שלל אנשים- מגניבים, מוזרים, פחדנים, אלימים, מבריקים.. מכל וכל. לאורך התקופה הזו אספתי לי קרוב אליי כמה מן הדמויות שהגיעו לאינטימיות רגשית עמוקה איתי. אנשי המגע נטו היו עשו נתנו והלכו. אבל אלה שנגעו בנשמה פעם אחת, תמיד שמור להם מקום. ובין אם ישן או חדש, אני מוצאת בכל תקופה אנשים מדהימים שמגיחים דווקא בתקופות שדורשות למידה עצמית והתבגרות מהירה. נק' מבט ששונה משלי, מבחוץ פנימה, תוך הכרת הרקע, מעניקה ראשית את האמפתיה. אחכ אני פשוט מסוקרנת. 

אני חושבת שסקרנות לידע של ממש חזרה אליי (מאז התואר) רק בשנה וחצי האחרונות. למידה אקטיבית מספרים, מאמרים, סרטונים, ועדיין היה חסר משהו.
אז התחלתי לדבר עם אנשים שונים, בין אם בעבודה, ה"ירקן" שלי, המוכר בחנות הטבק, האישה בחדר ההמתנה לרופא וכאלה. המח שלי נפתח ככל שנפתחים בפניי יותר ויותר זויות ראייה. ככה בזכות גבר מקסים שהכרתי פה, ומשוחחת איתו כבר זמן מה, אני מקבלת רעיונות, אני מקבלת דרכים להביט על המצב ברגע נתון, מפנימה, מעבדת ומגיעה למסקנות מסויימות. השלב הבא הוא עליי. היישום. לפעמים מצליח, לרוב לא. אבל נחושה בדעתי שזה ישתנה. 
אני אוספת סביבי את האנשים הטובים, אלה שעוטפים אותי בחום, אכפתיות או אינטלקטואליות מדבקת :) סקס ואינטיליגנציה. שלמות.

בתקופה האחרונה, להבדיל מקודמותיה (עד כה), אני שמה לב שככל שאני מודעת יותר ובעיניים פקוחות יותר, אני שואלת את עצמי יותר, מעלה ספק בכל מחשבה. המח בטורבו בניסיון להגיע מהר יותר לקו הסיום. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני אאלץ לעשות את הדרך. במקרה הטוב אמצא דרך קיצור קלה.

אני לא מצליחה למצוא את לילית. אם היא בפנים היא קבורה עמוק. מאוד עמוק. מה לא ניסיתי.. עשיתי ביד עד שיצא עשן (אחרי הפוסט הקודם היו עוד שעה וחצי של אורגזמות-משחק מחשב-פורנו ואורגזמות - משחק-פורנו וכן הלאה). פעם הרבה חרמנות היתה מספיקה להופעת לילית. זה לא עבד. שלב 2, לנסות אותה עם אלכוהול.  אבל אז מה? הדרך תהיה ארוכה לגרום לה להשאר עד אז יקרו מיליון דברים. מחזק את זה שהדרך עדיין נמשכת וקרחת היער רחוקה.

מזמן לא עמדתי מול מישהו באיזה מקום וחשתי משיכה עזה אליו, גם בלי להכיר אותו.
אתם מכירים את זה, כשהלב טיפה מגביר קצב, עקצוצים מתגברים בין הרגליים..
ואז הראש לרגע נודד ומדמיין דוגי משובח.. 
אז כזה.

אני רוצה להיות אמיצה.
אני רוצה להתגבר על כל פחד שבי ולעשות מה שאני רוצה למרות הבלגן בבטן וההיסטריה הפנימית המוחלטת.
אני רוצה לצחוק אל מול הסכנה, אני רוצה ללמוד הגנה עצמית סתם כי בא לי להיות מגניבה (דונט ג'אדג'),
בא לי לעשות את הקורס במד"א שככ התלהבתי להרשם אליו, אני רוצה לרצות ואז להיות מסוגלת לנהוג,
אני רוצה לטפס על הר געש, אני רוצה להגיע כבר לפאקינג אמסטרדם (כן אני יודעת, איזה מן סטלנית לא היתה באמסטרדם),
רוצה לדכא בתוכי לחלוטין כל רגש של קינאה או רכושנות. יש למישהו מכונת זמן לוודסטוק? בין קוק לל.ס.ד הייתי לומדת שם אהבה אינסופית בין כולם לכולם...

קל לי להגיע לתובנה עמוקה כשאני ממשילה כל דפוס התנהגות ליישות פנימית. כך מלבד העצמי שלי יש קולות אחרים רבים. הדומיננטיים הם אלה שמשפיעים לי על הדרך.
אחת האהובות עליי היא מי שאני בעבודה- תקתקנית, מצחיקה, עוזרת לכל מי שיבקש, מקצועית, חברותית, שונה (בכל זאת מעל 20 קעקועים), חזקה.. - כבר אמרתי שאני אוהבת את החלק הזה שבי?
ישנה כמובן הותיקה מכולן, לילית. הזונה המלכותית, העוקצנית, המרדנית, חדה, מפתה, טורפת, השדה המיתולוגית בצורתה הקדמונית. היא קצת סדיסטית. :)
ישנה הילדה הקטנה שעברה טראומות ילדות שהטמיעה חרדות שונות לאורך השנים, פועל יוצא מקיומה- חיים שלמים של הימנעויות והרבה שתיקה. המחיר בעיניי גבוה מדיי.
ואז..
ישנו הצד הפצוע. זה שחווה אונס ושאר הטרדות מיניות. הצד שניסה להתאבד פעמיים. הצד שמטרפד אותי בכל פעם מחדש. רגע אחד לפחד מהמוות ורגע אחד לכמוה אליו.  צד פצוע. צד שמתחנן בכל רגע נתון לחום, קרבה ואהבה. הצד שזקוק לחמלה שאין בי להעניק לו, למרות כל מה שהפסיכולוגית אומרת. מזוית הראייה שלי, הצד הזה הוא האוייב שלי, השיחים הסבוכים ביער שלי, הגזעים העבים, הענפים הרבים והדוקרים, הזרדים והקוצים שנטחנים תחת כפות הרגליים עם כל צעד. העיניים תרות, מנסות להתרגל לאפלוליות, מחפשות כל הזמן את הדרך החוצה.. האוייב הכי גדול שלי. אין בו חמלה, אין בו גאווה או בטחון, אין בו אהבה, אין בו שמחה או הוקרת תודה. אין סקס, אין תשוקה. אין יצירה או צמיחה, התפתחות. ריק. 

משהו מעניין, בהמשך ליער, אחד משני הרגעים שאני יכולה להעלות בעיניי רוחי שחוויתי כרגע כמעט אלוהי, משהו מרהיב ומרגיע של הטבע/יקום, היה עצי היער בצידי הדרכים בבלרוס. בטיול שעשיתי שנה שעברה, הייתה לנו נסיעה של איזה 4 שעות צפונה ממינסק לעיר ילדות משפחתית. הייתי במצב רוח נוראי, אחרי כמה התקפי חרדה, לא אכלתי ובקושי תיפקדתי. אבל דווקא בחלק הזה פתאום משהו בי ניעור. פילו כשעברנו באיזה שלב באנדרטה לנספי השואה מאותו איזור, למרות העצב שעולה, בעיניי אפפה את האיזור איזו הילה. הכל היה שקט, ציפורים מעת לעת. עלי שלכת על הארץ ומכל עבר עצים גבוהים ודקים ירוקי צמרת, העלו בי תחושות כאילו אני מביטה בחיים קודמים, יותר מכל דבר אחר. היערות האלה הכניסו אותי לפוקוס. תמירים, צפופים לאורך עשרות קילומטרים. הבטתי בהם דרך השמשה, גשם שהחל לרדת טיפטף על החלון ויצר חיץ של כדורי מים על נוף העצים הרטובים.. הכל היה יפה, קסום, כמו מהאגדות. ושם הייתה שלווה נקייה ואמיתית.

במחשבה מעמיקה יותר, אלמנט היער הולך ומתרחב אם נזכרים בפנטזיה שעדיין, 15 שנה לפחות לקיומה, לא הוגשמה.
לא משנה מי הגבר שהיה באותה תקופה. מעולם. סקס ביער בגשם. זה הכל, אין דרישות ספציפיות.
הייתם חושבים, מה הבעיה, יש כמה חודשים בשנה עם גשם, תפסי מישהו וליער. לא פשוט.
כולם דברנים אף אחד לא רוצה באמת לעמוד בגשם רטוב ולזיין ככה. (ואולי אני טועה.....) 
אז יכולתי למצוא כל מיני דרכים לעקוף את זה, סוג של לעגל פינות בפנטזיה. ועדיין זה לא קרה. 

יער כאויב, יער כשלווה, יער כפנטזיה לא ממומשת. מעניין. 
פייר הייתי לוקחת עצמי כפרוייקט אם הייתי פסיכיאטר שנתקל בי.. זה תרחיש דווקא לחווייה מעניינת במיוחד, 
עם העדפה לצעיר יחסית נאה ודומיננטי עם מבט בעיניים שגורם להרגיש כאילו הוא קורא אותי בלי מילים, לעומק הנשמה..
ממ.. ריגשתי את עצמי לרגע ;)

הלו, יש פסיכיאטר באולם?

 

 

 

לפני חודש. ראשון, 1 בספטמבר 2019, בשעה 11:29

כשקמתי הבוקר ידעתי שזה יום טוב להשאר בבית. 
6:00 כבר אין מה לחזור לישון. כי ככה זה-
לעבודה בקושי קמה, ליום חופשי- פורפרה.

אז ניקיתי וסדרתי את המטבח
הפעלתי מכונת כביסה, לכן כל מה שעליי
הסרתי. ומאותו רגע- בעירום מלא.

הכנתי לי קפה, עשנתי עצמי לחצי דעת
שיחקתי משחקי מחשב מאתגרים
צפיתי בכמה סרטוני יוטיוב, ופתאום..

עלה בי החשק, סתם כי אני ערומה בבית
והכלב מביט בי בתימהון אדיש,
אז החלטתי שבא לי משהו אחר.

אחרי חיפוש מהיר יחסית
מצאתי לי פורנו הארד קור
יפנים וכל השיט השרוט הזה..

לא יודעת כמה זמן עבר
עד שהכסא הפסיק לספוג רטיבות עצומה
עד שהאורגזמות פסקו

יותר משבע, פחות מעשרים
ובכל אחת העיניים מתגלגלות למעלה
הנשימה נעתקת, היקום נחשף

מח מתרוקן, רק החשק עטף
מה בא לי עכשיו? מה נשאר לעשות
כשאחרי כל שנעשה, ועוד לא חצות היום..

 

 

 

משעמם לי.