צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני חודש. 13 באוג׳ 2020, 16:12

הימים חולפים ככ מהר. לא כתבתי חודש. הרבה קרה, הכל מהפן הבריאותי.
פיזית, שרדנו את הניתוח, ההחלמה, ועוד כמה דברים קטנים דומים על הדרך. 
נפשית, הפסיכולוגית ואני החלטנו להוריד את תדירות המפגשים לפעם בחודש, סוג של תיחזוק המערכת.
אם הגענו למצב שנושא הפגישה הוא איך לגרום לעצמי להזיז את התחת החמוד שלי, להתחיל להתעמל- אז באמת שהמח התאזן. 

אני מאמינה שכל העבודה שהשקעתי בחודשיים האחרונים בלטפל בעצמי בריאותית, עזרה.
שלא לדבר על השינוי המהותי שנובע מאיזון הורמונלי לשם שינוי. אני מרגישה כמעט בנאדם חדש.
כפי שקיוויתי שאהיה באחד הפוסטים מלפני חודש. הנה נבואה שמגשימה עצמה. תרתי משמע.

הדבר היחידי שאני ממש ממש רוצה להביא עצמי ללעשות זו פעילות גופנית.
זה מרגיש כמו אורגזמה שעומדת ממש על הסף של לפרוץ אבל עוד לא.
החשק קיים אבל הילדה הקטנה/הטינאייג'רית שמסרבת להתבגר מתעקשת שלא בא לה ואוף ולמה לצאת שוב מהבית אחרי יום עבודה מפרך ויום שמתחיל בשש כבר במשרד.. 

אני מרגישה שאני יודעת בדיוק מה עליי לעשות כדי שחיי יהיו במצב הכי אופטימלי, הגוף והנפש. מופלא לא? לדעת בדיוק.
אבל איכשהו המעבר הקטנטן בין לדעת וליישם אינו כזה קל כפי שהייתם חושבים. 

או אז המוח מתחיל לחפור לעומק, לתור בין כל מה שמכיל, מסקנות ולקחי עבר, הכל, ומופיעה מחשבה..
אני צריכה להפסיק לעשן את העשבים האהובים שלי.. וזו מחשבה שממנה מתחילה הבעיה.
הכל התחיל במחשבה הזו לפני כמה חודשים שעוררה בי דואליזם.
מצד אחד לא רוצה כי נהנית מזה יותר מדיי מלעשות כמעט כלום אחרי העבודה, נהנית מהחיים ככה יותר.. מאידך, זה הופך את חצי מהיום יום שלי לשלווה כמעט מוגזמת עד שמחלחלים פנימה רגשות מצפון קטנים על השקט הזה, מרגישה אז חצי עצלנית. הרי אם אפסיק, תשוב לי האנרגיה, הפעילות באשר היא. סוף סוף אוכל לנצל את הגוף הזה ולעשות מה שתמיד חשבתי שאעשה כשאהיה במשקל הזה. ושוב, התובנה קיימת. המעשה לא נעשה. כאילו חסר משהו. לא בהכרח מוטיבציה. זה משהו אחר.

אני לא מתייחסת אגב לנושא ההתמכרות עצמה, מאחר וההתמכרות במקרה שלי היא התמכרות פסיכולוגית. לא פיזיולוגית. אז אם פסיכולוגי, אז נפענח את הנושא עד שאגיע לשורש העניין ואוכל להתמודד מולו. באומץ. ואז לפעול. 

מה חסר? איזו דחיפה? מה ישכנע? מה יגרום לצעד ראשון נלהב?

 

 

לוגמת מהבירה, מגלגלת אחת, זורקת מבט נעים על עצמי, הקעקועים, הגוף, הידיים העדינות, החיוך שבלב ניצת לכמה רגעים.
מקשיבה לאלאדין וחושבת לעצמי שפשוט נעים לי. כאן ועכשיו. בלי לחשוב על הרופא של שבוע הבא, על העומס בעבודה שמחכה, על מחוייבויות כאלה ואחרות- רק על כאן ועכשיו.. ונעים זה כייף.

 

מאחלת לכם הרבה נעים! קחו, זה יעזור :)

 

 

לפני חודשיים. 16 ביולי 2020, 13:08

coronavirus Covid-19 Not Detected

 

למי בכלל היה ספק

 

 

 

לפני חודשיים. 15 ביולי 2020, 13:48

ימים הזויים ומעניינים הם אלה שאני חיה כעת. 
ביום שישי זינק לי החום כמעט לשלושים ותשע.
פה כבר הפסקתי לתת לגוף להלחם בעצמו ולקחתי מוריד חום.
הראשון לא עבד. כעבור מס' שעות לקחתי אחר וירדנו לשלושים ושמונה.
בשבת ירדתי מתחת לקו השלושים ושמונה אבל עדיין היה גבוה.
יומיים נוספים לא ירד לחום נורמלי, גם אם לא היה גבוה כמו בהתחלה. 

היום כבר הייתי מוכנה נפשית לחזור לטירוף בעבודה אבל הודיעו לי שאני חייבת לעבור בדיקת קורונה לפני השיבה לעבודה כי היה חום גבוה, אז שמתי פעמיי לעבודה, ובחדר האחיות זכיתי לראות מקרוב את המטוש ולחוות אותו משני צדדיו.
למקרה ותהיתם, בגרון זה מרגיש כמו משטח גרון רגיל, אבל כשנכנסים למעמקי האף ומנסים להגיע עד למוח.. ממ.. פחות נעים.

עדיין נלהבת מזה שאני בין הראשונים בסביבה שלי לעבור את הבדיקה, ככה זה המח השרוט הזה :)
וכן, גם לראות את הציבור מסתובב לו עם מסכות בכל מקום.. מעין עולם נפלא ומשוגע שהולך ומשתגע,
אם לשפוט לפי התנהלות מקבלי ההחלטות שמשום מה נכנעים ללחצים ציבורים גם אם זה אומר פגיעה בשלום הציבור.
מצד שני, מתי באמת לפוליטיקאים אכפת מהציבור אותו הוא משרת?.. דמוקרטיה כמו שהתכוונו היוונים כבר איננה.

ברור לי כשמש שהבדיקה שלי תצא תקינה, לא קורונה ולא נעליים. כי הרי אני מאוד מקפידה..
אבל נהלים זה נהלים. וכך רצה הגורל וכל השבוע אני בבית.. 

 

שמרו על עצמכם, רק בריאות!

 

 

לפני חודשיים. 3 ביולי 2020, 14:10

יום ההולדת היה וחלף. התחיל טוב במיוחד, התכער באמצעו, אחכ הפך לתהום של הלם וחשש, והסתיים בעידוד קל לקראת הבאות..

כבר אמרתי שנמאס לי לראות רופאים? זה אף פעם לא נגמר בטוב..
עוד שלושה שבועות אני צריכה לעבור ניתוח קטן ומתחיל להמאס עליי למצוא עצמי בחדר ניתוח. כבר פעם 3 בארבע שנים..
זה לא הניתוח שמטריד אותי (חולה על ההרדמה.. השניות האלה לפני שמאבדים את ההכרה). זו הדיאגנוזה והפרוגנוזה.
אחוזי ההצלחה של הניתוח דיי טובים 70-75%.. אבל הלב לא שקט.
בשורות מופלאות ליום ההולדת (*טון סרקסטי וגילגול עיניים*).
לא לזה התכוונתי בתקוותיי לשנה הקרובה. ממש לא לזה.

מצד שני, צריכה לשמוח שנמצא הרופא המומחה שגילה את הבעיה ומצא פתרון כלשהו. לשיפור איכות החיים.
תאורטית עוד חודש מהיום אני אמורה להיות הגרסא המחוזקת של עצמי. הגרסא הבריאה יותר. אז משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה..
קבעתי את התאריך של הניתוח לתקופה יותר 'חלשה' בעבודה כדי שהימים הספורים שלא אהיה יגרמו לכמה שפחות השפעה על ההתנהלות של הדברים במחלקה. מתנחמת בזה שהניתוח יתקיים אצלנו בבית החולים אז רגועה יותר.. את כל הניתוחים שלי עשיתי שם. לא סתם זה מרגיש כמו הבית.. בטוח.

עם כל ההלם וההתאקלמות לרעיון המכה החדשה זכיתי לגלות שוב עד כמה המשפחה שלי מאחוריי בכל צעד.
שאני לא לבד באף שלב במסע הזה. הלב התחמם והתרחב מעט.. לא יודעת איך ניתן היה לעבור את זה לבד. 

 

קניתי לי היום ספר של ניטשה "כה אמר זרתוסטרה". יש משהו בפילוסופיות של ניטשה שפותחות לי את הראש בצורה מחבקת. הזדהות ותובנה, על העולם שלנו ובעיקר על עצמי. ולחשוב שעד לפני כשלוש שנים לא סבלתי אפילו את המחשבה של לקרוא פילוסופיה. אנחנו ללא ספק משתנים, וזה יפה בעיניי, גורם לך לגלות מי אתה בכל פעם מחדש, עם כל שינוי.. והרי לעולם אייננו באמת יודעים למה נהפוך, עוד חודש, עוד שנה.. 

מרגישה ברגעים אלה של חיי כבשעת בחינה ומעט כבכפייה להתמודד עם העצמי בהווה.
הזדמנות לשאול שאלות ולצמוח למקום שמתאים לי עכשיו. להשלים עם הקיום בר התמותה שלי, של כולנו, להשלים עם חלומות שנגוזו עם זכרונות שלא ישובו, ולייחל לחוויות חדשות שיספקו, ימלאו מקומן של קודמותיהן בהצלחה..

 

Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody's gonna die. Come watch TV
(Rick and Morty)

 

 

לפני חודשיים. 30 ביוני 2020, 19:16

חצי מהחיים שלי חייתי מיומולדת ליומולדת. ההורים שלי במשך שנים היו מתבדחים שמהרגע שמסתיים לי יום ההולדת אני כבר סופרת לאחור לפעם הבאה.
תמיד דאגתי שתהיה מסיבה, גם בשנות העשרים הייתי מארגנת מסיבות רבות משתתפים.. הייתי טיפוס מאוד חברתי, ולהרים מסיבות עשה לי הכי טוב בעולם, בטח ובטח ביום שלי. גם בשנים שהמצב הכלכלי לא איפשר מסיבה גדולה, מצאתי את הדרך לחגוג- בכל מחיר.
עד לפני עשור עוד נהגתי לקחת יום חופש ביומולדת ולעשות יום כייף. בעשור האחרון זה התחיל להעלם עד שבשנים האחרונות אני בוחרת לעבוד ביום הזה, כי בעבודה עושים לי הרבה יותר שמח, חוגגים גם בשבילי, וההנאה והאושר של אחרים מביאים לי סיפוק עצום, יותר מאשר המסיבה עצמה. 

הערב אני מסיימת את שנת הארבעים שלי. השנה שבה לראשונה באמת לא חגגתי את היומולדת למעט העוגות בעבודה - למרות המספר העגול, והציפיות מגיל זה, היה בזה עבורי סוג של מרד.. במוסכמות ובציפיות מהיום הזה, היום בו לפני יותר מדיי שנים הגחתי לעולם מתוך גוף אחר.
כן מרגישה שהשנה היקום החליט לפצות אותי ולתת לי במתנה מגפה עולמית, לשמח רוחי. זה היה מרגש לשלושה חודשים.. הרבעון היפה בחיי.. אחכ המדינה נהייתה מטומטמת ושחררה רסן. אני הזהרתי את כל מי שרק שאל. צחקו. עכשיו אף אחד לא צוחק. אולי אני קצת.. :)

מנסה לאזן בין הדברים הפחות נעימים ביום יום שלי (המצב הבריאותי) לבין הדברים שעושים לי נעים (כל מיני שטויות של בנות.. קוסמטיקה ושיט)..
ההתעסקות עם רופאים כמעט על בסיס יום יומי לא עושה לי טוב... רק לפני שנתיים עברתי ניתוח שהזכיר לי חולשה ששכחתי. בימינו החולשה היא שגרה.
מחכה בציפייה רבה ליום שהכל יסתדר חזרה.. אלו יהיו ימים טובים, אני מרגישה את זה!

כולם שאלו אותי היום מה התכניות שלי למחר.. ציפו לתשובות מחץ. בפועל זה מסתכם בעבודה, ביקור אצל רופא וחזרה הביתה. בין לבין טלפונים, וואטצפ, פייסבוק ועוגות לצד כוסיות של מוסקטו עם המשפחה השנייה שלי במשרד. מסיבות פסו מן העולם עד להודעה חדשה (ע"ע קורונה), ובכלל מה שצריך לקרות השנה, יקרה לא משנה בת כמה אני ואם אעשה מזה ביג דיל.

הנה, התפוררה לה עוד שנה בשעון החול שלי.. ומה נאחל לזו הקרובה? 
פחות כאב, יותר תובנות מעשיות, להפסיק הרגלים רעים ולרכוש כמה טובים..
להמשיך לאהוב בלב שלם ולשחרר את מה ששלילי..
ואולי קצת ריגוש.. ותעוזה. זה יהיה כייף :)

ובריאות. זה תמיד מעל הכל..!

 

 

לפני 3 חודשים. 4 ביוני 2020, 16:13

ברוכים הבאים למדינת החלם. רופאים בכירים שמוציאים מהפה שלהם שטויות כמו זה שהגל הראשון מאחורינו. אני מציעה שיחזירו את התעודה שלהם ויתפטרו מתפקידם. גל מסתיים כשיש לך כמה שבועות של 0 נדבקים חדשים. אז נכון שהמצב השתפר פלאים.. אבל אז המדינה (ליתר דיוק זה שעומד בראשה) החליטה שזהו נגמר. מה קורה שבועיים אחכ? מאות חולים נוספים מצטרפים למעגל. זה לא נקרא שהגל עבר. נדהמת מרופאים טפשים. נדהמת מממשל כושל.

לא פחות מאלה, בנושא אחר אמנם, שונאת שונאת שונאת את השתלטות הרוח הפמיניסטית המזוייפת על תעשיית הקולנוע והטלויזיה. יש יותר מדיי דוגמאות. הראשית כמובן היא של החלפת הדוקטור (Doctor Who) באישה. כל שכן כשבכמה משפטים ביטלה לחלוטין את כל הקאנון שקדם לה. ככה BBC איבדו את ההכנסה הכי טובה שלהם, את הכוכב של הרשת. מגיע להם. אגב אותו שיט עשו עם STAR TREK עם ההחלטה לסטות מהקאנון ולשים זין גדול גדול על קהל המעריצים. אה וכמובן שזה גם חדר לעולם ה Gaming. מיותר.. ככ מיותר.. כל מה שזה השיג זה אנטי מטורף לנשים. ואת זה אני אומרת כאישה.

אחכ מתפלאים שאני מייחלת לדילול אוכלוסין טבעי. למרות שבארהב זה עובד בינתיים יופי. כמעט 2 מיליון חולים, ומעל 100,000 מתים. גם שם, הדג מסריח מהראש. ניהול כושל של השלטון בא תמיד במחיר חיי אדם. ככה זה כשלא מקשיבים למי שכן מבין בדברים. ברוכים הבאים למאה ה21.. חלם כבר אמרתי?

בנימה אישית יותר.. חזרנו לשגרה הקודמת. בעבודה ובכלל. מסכות נראות רק בחלק מהאנשים רק כי אמרו שלא חייבים. מה זה לא חייבים? אין חולים יותר? זה לא מדבק יותר? לא מבינה אנשים... ושוב אבדה גאוותי בעם הזה. חבל.
היום קבלתי אפילו הזמנה למסיבה מהסוג הקינקי, כי הכל הרי נפתח שוב. סרבתי בנימוס תוך הסבר שאני לא רוצה להיות הסטטיסטיקה הבאה בגלל שמישהו נדבק מהילד שלו שנדבק בבי"ס אבל לא ידע. דמיינו לכם עשרות במועדון זה או אחר, צמודים זה לזה.. מספיק חולה אחד א-סימפטומטי. צמודים נשמע פעם אירוטי, היום מסכן חיים.

אני לא מבינה היכן האחריות האישית? למה אנשים מעדיפים לתחוב את הראש באדמה?
ככה זה אני מניחה. האנושות לומדת רק במחיר דמים.
או איך אמר שלום, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם..

 

 

 

לפני 4 חודשים. 18 במאי 2020, 5:55

חוזרת למשרד אחרי סופש ארוך.. לתוך הלחץ החדש ישן. אליו לא כמהתי..

נקודת האור שלי היא החום בחוץ (נק' התורפה של רבים).. סוף סוף הגוף חם, חזרה לשמלות האהובות, חשיפת העור המצוייר, תענוג..

 בוקר יפה, מי יתן ויהפוך ליום נפלא!!

לפני 4 חודשים. 11 במאי 2020, 22:07

מתום השקיעה, ממתינים לזריחה. מהזריחה לשקיעה.

דרכים ארוכות לעבר האופק מתפתלות..

בנקודת ההשקה אני נמצאת שלמה.

 

 

 

לפני 4 חודשים. 11 במאי 2020, 17:09

יש רגעים של שברירי זכרון, הבזק של חלום, ניצוץ פנימי שלעיתים מאוד מאוד נדירות מושך אותי החוצה, כמיהה לעטוף עצמי בנוף ירוק, שמיים מעוננים עם קרני שמש מבצבצות, ציפורים מזמרות בינהן, ממרחק אפילו פרות או צאן מלחכים דשא, אין רעש מנועים, אין פיח באוויר, כמעט ונדמה שאין בני אדם מלבדי.. זמזום חלש של החשמל שעובר מעל, בלי טלפונים, רק שלווה. לטייל בין העצים, לקטוף כמה פירות, להרגיש את האדמה והטבע.. להציב כן ציור באמצע הגינה ולצייר, לצלילי ולאורו של הטבע..

לפני הרבה מאוד שנים ביקרתי בקיבוץ מסויים למפגש חברים. אני זוכרת את השקט, את הטבע (את הסקס..).. לפני שנתיים הייתי בטיול שורשים בלטי, הטבע הימם אותי.. נופים ירוקים כפי שלא ראיתי מימיי, עוררו בי דמעות של התרגשות ופליאה. ובמטוס בלילה בו חזרנו, חשכה מוחלטת הבליטה שמיים זרועי כוכבים כמו שלא ראיתי מימיי.. היופי האינסופי..

ואילו אני פה. בהמולה, ברעש, מוקפת בבני אנוש, חלקם אנשים טובים. קומץ. 

בלילות הקשים יותר אני מתכדררת במיטה ומדמיינת את החיבוק העוטף, הזרוע הגדולה המחבקת, תחושת הביטחון החמקמקה. היום-יום מאוד מלחיץ אותי, לא ברמת המאקרו, אלא ברמה האישית. בעבודה- עומס רב, גיבוי אלה שבחל"ת, עם פחות זמן לעשות את זה כי הורידו אחוז משרה. רמות הלחץ גבוהות למרות שעובדת כל יום על הרגעה עצמית. גם מיינדפולנס, גם מדיטציות בערבים, גם התעמלות יומית קלה, ועדיין. כאילו המח והגוף מחפשים איזה אאוטלט להכל וטרם מצאו. זה עדיין בשלב הניסוי וטעייה, לתחושתי לפחות.. אין תשובות. הכל ניסוי אחד גדול.

הצורך עולה מתוך הדממה. הרעש לרוב מסחרר ומסיח. הדעת מוסחת. עם בוא הדממה כל הקולות יוצאים לחופשי. כל המחשבות והפחדים, הספקות והתהיות. רק לא לאבד את הדרך, להלחם לשמור על הדרך. הקרבות הכי קשים הם אלה שמתנהלים בתוכנו. ולמרות הכל עלינו לנצח אותם. עלינו להשתמש בכל כלי שעומד לרשותנו, כולל חברים, כדי להחזיק את הראש הרבה מעל המים, במקום שבו המוטיבציה עדיין לא מתה. 

אוהבת את העצמאות והפרטיות שלי, מעריכה את מי שמכבד את זה. משמעותית פחות את מי שלא.
אמנם הנטייה שלי לרוב כשל אדם אינטרוורטי, יחד עם זאת, לפעמים אתה צריך שיהיה שם מישהו.
מישהו לחבק. מישהו שיחבק אותך, שלכמה רגעים תשרה עליי תחושת ביטחון. 
ביטחון מפני העולם שלי, זה שמשבש ומשתק מתי שבא לו – שזה אף פעם לא הזמן הנכון.. 

ברגעים האלה של חיבור, חיבוק, נמצאים רגעי השקט. לפעמים החיבוק חיצוני ולפעמים פנימי, העיקר שיהיה.
חיבוק יצית חיוך פנימי, והוא את החיצוני.. כך תתחיל שרשרת של חום אנושי מבפנים החוצה, אהבת חינם ביננו לעצמנו, ואז ביננו לאחרים..

הכל מתחיל בחיוך. וצחוק קטן ;)

 

 

 

לפני 4 חודשים. 10 במאי 2020, 21:34

אחרי התקף חרדה על הבוקר (ראשון מאז לפני הקורונה), הבנתי שרק אני אדע איך לטפל בעצמי, לאור זה שהתקופה היפה של חיי מסתיימת עד הגל הבא של הנגיף.

אז ראיתי הערב מיני סדרה על אסטרואיד שבדרך לכדור הארץ, מיני סדרה על נגיף חייזרי שכמעט משמיד את האנושות, ועכשיו מיני סדרה על סופות הרסניות..

מנסה להרגע ולחזור לעצמי (המדיטציות לבדן אינן עוזרות).. ללא ספק, רק אותי דברים כאלה ירגיעו- כל הדברים שבחלומות שלי מתקיימים בשלב זה או אחר.

 

מה זה אומר עליי שהכאוס המוחלט מרגיע אותי? שיש לי מלא כאוס פנימי שמפחיד יותר. כך שלראות את העולם הולך לעזאזל גורם לי להרגיש אני. חופשייה ורגועה. 

אני חיה בעולם הלא נכון ובזמן הלא נכון ומסביבי 90% מהאנשים טפשים, והקורונה שווה לתחת. אז נתנחם באסונות אחרים.. מי יודע מה יקרה אחכ..

 

And Then There Were None...