ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני יום. 6 באפר׳ 2020, 21:24

 לפנטז שאני מפרה בידוד, 

מגיעה אליך הביתה

קופצת עליך עוד לפני שהספקת להגיד שלום

הזין כבר עומד

אני כבר חצי ערומה

עד חדר השינה כבר לא נשאר הרבה,

בדרך אתה מפליק

מזכיר לי מי מחליט על מה

ונותן לי בחדר את מלוא הזכות

לעשות אהבה אינסופית עם 

הזין הכי יפה בעולם..

 

לדמיין אותך למרותי

או אותי למרותך

לפעמים לא יודעת מי מהם בא לי יותר

יש פנטזיות מכל סוג

ובכולן הזרועות שלך

בכולן הזין שלך

ובחלקן אני מסמיקה במיוחד

ככה זה כשאתה שולף ארנב

מתוך כובע הקסמים שלך

ומצליח לרגש בכל פעם מחדש..

 

פנטזיות פנטזיות

מפגשי אישון ליל עם מסכות

ערמות אלכוג'ל אחרי

והרבה אנחות תוך כדי..

ואולי זה מה שהעולם צריך

תזכורות למהות החיים!

..מזמן לא שמעתי שכנים מתענגים ברקע

ואולי זו אני שצריכה להציל

את העולם..

 

אחח.. האש הזאת..

 

 

 

 

לפני שבוע. 29 במרץ 2020, 14:20

זה מעניין, חושבת לעצמי.. מאז התפרצות המגפה, אני ישנה טוב יותר, או לפחות מספיק טוב בהשוואה לקודם כדי שהחלומות שוב ירגישו כבעבר כמו חבר טוב שבא בלילה לחיבוק ממושך ובבוקר משכים ופונה לדרכו. לעומת תחושת חלומות הגנב בלילה - ככה נתפסים בעיניי החלומות החמקמקים, כמו שבאו ככה נמוגו עם פקיחת העיניים. שינה טובה באה לידי ביטוי בככ הרבה דברים קטנים, החל מחיוך בבוקר או יכולת ניהול שיחה עם אנשים מבלי למלוק ראשים.. כמה חשיבות לשינה טובה :)  

 

אני כבר לא עושה סייברים, לפחות לא בעשור האחרון.. באמת שלא מוצאת הגיון בשיחות אירוטיות, ואולי כי אני פשוט התפנקתי. טיזינג אני יכולה לעשות טוב יותר פנים מול פנים. אולי הזקנה קפצה עליי, ואולי פשוט לא מוצאת את הקסם שפעם ראיתי בזה. אז עוד מול מצלמה? עם פחד הבמה שלי חחחח... מפה לשם, כנראה שעם כל הבידוד, סקסי או לא, בגדים תסרוקת, כבר לא אכפת.. אז טיזינג קטן, וחיוך לעיתים נבוך בין המילים.. אז נכון שזה עדיין עם עצמי, אין ידיים שנוגעות בי, אין את הזין המעמיק.. ואולי דווקא זה היה מה שעשה את זה חסר מעצורים, מהרגע שזרמתי.. הקינק נמצא בכל מיני פינות אם רק נסתכל. לא יודעת להגיד כמה פעמים גמרתי כנגד אחת שלו.. אבל זה היה מושלם..

שבועות עברו מאז הקינק האחרון וזה נותן אותותיו בכולנו. פורקן הוא דבר מאוד חשוב בימים כאלה. המתח, הלחץ, אנחנו אפילו לא שמים לב כמה סטרס עד שהוא מתנקז החוצה, עדיף בעזרת אורגזמות עדינות ומתפרצות. במקום שאנשים יהרגו אחד את השני - פלירטוטים ואורגזמות יעשו את אותה פעולה של שיחרור.. אז עשיתי היכרות ויזואלית מעמיקה בין הורוד החדש לחבר (הוא טרם זכה לפגוש אותו בגלל הבידוד), תוך הדגמה מוצלחת יחסית- זה לא פשוט גם להחזיק אחד וגם להחזיק אחר ולקוות לטוב חח.., ולגמור תוך כדי שוב ושוב כמובן כי זה בן זונה של צעצוע!.

 

חושבת לעצמי שזו תקופה טובה ליצור אומנות חדשה, המצב סביבנו שונה מספיק כדי לגרות לנו את הדמיון ולתת לו להשתולל, מה יכול לקרות, איזה סצנות יכולות להתרחש.. הראש משתולל, זה ככ כייף, הגירוי הזה ללא צורך בפרובוקציות פנימיות. בטח לא חיצוניות. סיפור אהבה בימי קורונה, היא ודאי וירטואלית, או אולי בין בעלי חיים שמאושרים מהיעדרותם הבולטת של בני האדם.. (מישהו אמר חזירי הבר בחיפה? הם מאושרים) בכלל אני חושבת שזה הזמן של הכדור קצת לרפא עצמו.. אני פשוט מתפלאת שזה כל מה שקבלנו. שלא התפרץ איזה הר געש או רעדה האדמה או כח עליון כלשהו (אולי איזה וולקני אחד החליט לבדוק את השטח לפני הזמן).

אגב, למי שתהה, סטאר טרק: פיקארד מצויינת! צחקתי. בכיתי. אפילו כעסתי ושנאתי. בכיתי עוד קצת. למי שטרם צפה והתלבט, גו פור איט! 

 

אתמול לראשונה אבר עשיתי שיחת וידאו עם כל בני המשפחה. זה היה בעיקר משעשע.. ההורים היו בהיי מטורף מזה שלשם שינוי לא רק שומעים אלא גם רואים אותי.. פעם שנייה באותו חודש (!). לו ידעתי שזה כזה פשוט הייתי עושה את זה כל שבוע וחוסכת לעצמי הרבה כאבי ראש לאורך החודשים..  בכלל, מנסה לאמץ את הרעיון של שיחות וידאו כתחליף למפגשים.
אבל בעיקר העבודה היא על הראש שלי, להסיר אלמנט מיני אסוציאטיבי שנקשר לי עם שיחות וידאו. אפשר רק לקשקש, מצלמה לא אומרת שמישהו הולך להתפשט.  ככ הרבה השפעות לקויות מעבר פגום.. שינוי תפיסתי ישים כל פריט במקום הנכון. אולי עדיף להתרכז בפונקציונליות? בלוגיקה?  ואולי דווקא כדאי להתרכז ולנקז עצמנו לתוך הבדיון. 

ימים משונים. מלאי פוטנציאל. 

לפעמים חולפת לי מחשבה של לרוץ, לשים נעלי ספורט לרדת למטה ולצאת להקיף את שרשרת הבנינים. אז מחייכת למחשבה הזו, מדמיינת את זה נעים וחמים וכייפי וחוזרת לקרקע. ליו טיוב בעיקר, לפעמים למשחקים, לפעמים לסדרה.. מחר במשרד תהיה נחיתה עמוקה יותר לתוך המציאות ששם בחוץ. אבל היום, עדיין בחם ובבטוח. 

בערבים האחרונים מרגיש לי אביב. לא יודעת להסביר, משהו מהבחוץ פנימה, אביב. האור? הריח? רוחות של שינוי או התחלה של סופת חול סמיכה שתערפל עינינו לימים..ימים ארוכים.. מביטים קדימה בתקווה. לימים אחרים, פנטזיה ממומשת..

יהיה מה שיהיה, ראש למעלה, אמונה, יצירה, מקוריות, חום אנושי..

 

Stay Kind. Stay Home. Stay Safe.

 

 

 

 

 

 

לפני שבוע. 27 במרץ 2020, 12:51

תיבת הדואר שלי בימי הקורונה ולפניה נראית מסתבר אותו הדבר. "פנויה למפגשים דיסקרטיים?"  רציני?! לך אתה תפר סגר. וכמובן כל המשרתים שמציעים את עצמם עדיין החל מעבודות בית וכאלה בעיסויים שונים. לא נראה לכם שהמלל הגנרי של ימי טרום קורונה כבר לא תופס בימינו? 
מזוית הראייה שלי, מי רוצה לענות להודעות כאלה? תתאימו את עצמכם לעולם בו אתם כרגע חיים. זה הזמן ללמוד לשלב בין החשקים והדחפים לכורח המציאות, בהענקת ומציאת חום אנושי. חיבור אנושי. אחד הדברים הכי חשובים כשיצור חברתי נסגר כמו חיה בכלוב.
ללא ספק הכלובים שאנחנו מדמיינים שמקיפים אותנו משפיעים על אנשים. אני מתחילה לזהות סדקים בשריון של כל מיני אנשים סביבי. אנשים חזקים, משני המינים. זה מדהים מה שמשבר בכזה סדר גודל עושה לאנשים. קשר עם אנשים אחרים יעזור לשמור על שפיות..

 

תראו מה זה התקדמות מהירה, מזל שאני מתעדת כאן.
ב-15/3, פחות משבועיים אחורה, כתבתי באחד הפוסטים ש"בעולם נכון לרגע זה נדבקו מעל 162,000 איש. מתוכם מתו מעל 6000 איש". פחות משבועיים אחרי- כמות החולים קפצה פי 3. כמות המתים קפצה פי 4. נתונים מפחידים. השאלה היא האם ניתן להניח שיחס ההכפלה האיומה הזו ישאר זהה? אפילו בארץ?.. את זה אני מניחה נדע סביב פסח.

 

נראה לי יום טוב לעשות בינג' של סטאר טרק: פיקארד ולתת סוף סוף את הדעת על השאלה הגדולה. האם הצליחו במשימתם המכעיסה  להרוג עוד סדרה עם הכותרת של Star Trek. לא שמשהו ממש יפתיע אותי אחרי שה-BBC רצחו את דוקטור הו, ולכן מבחינתי, עם יציאתו של פיטר קפלדי מתפקיד הדוקטור, הסתיימה הסדרה.

שיסלחו לי כל הנשים הלוחמניות שמנסות לדחוף את האג'נדה שלהן לכל חור - ללא הצלחה תודה לאל (ע"ע מכסחות השדים- נו באמת..), לדחוף את הדמות הנשית כדמות הירואית על סף על-אנושית, זו שעושה הכי מעט ומצליחה הכי הרבה. (מישהו אמר קפטן מארוול?) 
שונאת אותן. יצרו מסרט לסרט מסדרה לסדרה איזה נראטיב. הגבר נחות והאישה חזקה יותר, חכמה יותר, רברבנית יותר, כל יכולה כמעט. ככ מיותר ומטופש. כהוכחה לא חסרות דמויות נשיות חזקות שהבמאים והתסריטאים כתבו מבלי לדחוף לנו לגרון אקסטרה סצנות ותוכן שמדגיש באופן מוגזם לעיתים עד כמה הן הכי טובות והגברים הכי רעים. בפועל, אם הכתיבה היתה טובה באמת, יכלו להשיג את אותה מטרה בלי להרוס הכל. בלי לדחוף אג'נדה. בידור אמור להיות בידור. לו רצינו שטיפות מוח היינו פשוט רואים את הפרסומות. 
ואם אני על הגל, מספיק עם כל הReboot שעושים לכל סרט וסדרה מצליחים מפעם. אין רעיונות חדשים שצריך להחיות ולקלקל יצירות מופת?

ואז, מנגד, יוצאים כל יום המוני סרטונים ביו טיוב שמתייחסים מוזיקלית למצב הקורונה. משעשע אותי ומשמח לגלות שלא לכולם מתה היצירתיות, שישנם עדיין רגעי אנושיות מחממת לב, בין אם שירה דרך חלונות, או אנשים שמבצעים שירים מוכרים עם מילים שמתאימות לתקופת הבידוד שלנו. מחברים אותנו אחד עם השני לאור משבר שכולנו חווים כמעט באותו אופן בכל פינה בעולם. כפר גלובלי קטן. ונגוע...

סרטונים כאלה ואחרים שנחשפתי אליהם  גורמים להרגיש שאנחנו נשרוד את זה. גם אם מוחשית אסור, לפחות וירטואלית יכולים לחבק אלינו אנשים. להיות טובים זה לזה. לעודד ולחזק; כי כולנו באותה הסירה. כי כולנו לא רוצים להיות בודדים. כי גם זה יעבור.
ורובנו נישאר כאן להילחם את הגל הבא שיגיע בסתיו. 

אבל דיה צרה בשעתה. לבינתיים, שמרו על עצמכם ועל מי שסביבכם.

 

Stay Kind. Stay Home. Stay Safe.

 

 

 

לפני שבועיים. 25 במרץ 2020, 20:58

אתם חושבים שאחרי הקורונה יהיה לנו בייבי בום?  אני תוהה, כי כאחת שבן הזוג שלה בעיר אחרת... מרגישה את הבידוד המאולץ (והמוצדק) הזה בכל רמ"ח איבריי.

 

מחשבה מתפרצת, מה נעשה כשיגמרו העשבים? נקודה למחשבה.      נעבור לבירות.

 

אני רוצה להודות בפניכם.. לעצמי! לפרגן לעצמי בלי מצפון סובייטי. להודות על התושייה שלי בשישי בלילה להזמין בזריזות צעצוע ורוד חדש (הקודם מת), למרות שרק שבוע לפני כן הזמנתי ורוד בן זונה מאמאזון. כי לכו תסמכו על חלוקת הדואר בימים מטורפים אלה.. כעת מס' ימים אחרי, יודעת שטוב עשיתי. משלוח מהיר, וראשון בצהריים היה לי צעצוע קטן ונפלא. כמות האורגזמות שהוא העניק על העוצמה הכי נמוכה (!)..  טוב שהזמנתי כבר אז, אין לי את הגבר שלי שירעיד בי וירטיב וירטיט וימיס.. הורדרד החדש עכשיו נאלץ להיות תחליף (לא זול) עד יעבור זעם.. 

 

מביטה על חיי כרגע וחושבת שאני נכנסת לשגרה משונה מהצפוי. אחרי יום עבודה, ג'וינטים, בירה, ולקראת סופו של הערב פורנו עם הצעצוע השווה שלי (מפונקת ככה).. 

 

אם אני באה אליך עם מסכה ואתה עם מסכה, ואני נכנסת וישר בגדים למכונה ואני מתקלחת כך שלא נשאר שום רסיס חיידקי פוטנציאלי מבחוץ, ואז שמה מסכה חדשה. אתה גם תשים, ואז נוכל להזדיין עד שנהיה סחוטים ככה טוב...! ואם ימאס לנו באמצע מהמסכה, אני פשוט אסתובב לדוגי.. או טוסיק.. או מה שרק לך.. אחחח...

מפנטזת על זה.. למרות שיודעת שאני האחרונה להפר חוקי בידוד.. מה נשאר לי חוץ מפנטזיות?

 

הצצתי בכמה בלוגים פה. יש המון שאוהבת ועוקבת זמן רב בשקט, אבל לאחרונה נתקלתי בכמה שכל מה שעבר לי בראש זה איך אנשים לא חוששים לפרסם תמונות מיניות מפורשות, ועם פנים חשופות. כנראה טרם נתקלה בזאבים. אני את הלקח שלי למדתי מזמן. מסתפקת בעין וגוף. הכי הרבה תמונות שלי שתראו פה.. את החלאות משאירה הרחק ממני.

 

*הפסקת שלוק בירה וגילגול*

 

מחר יש לי מהימים הלכאורה יותר בסיכון (מפני הקורונה, תאורטית, מבחינת סיכון חשיפה גבוה). המשרד שלי לא נמצא בתוך המבנה הראשי, אין לי גישה ביום יום למחלקות.

ואז יש את הימים שאני מגיעה לשם, ימי חמישי כידוע, לשמח לבב אנוש ולעשות את החלק שאני יותר אוהבת בעבודה שלי. מצד אחד יום בסיכון בריאותי מעורר רעד, מצד שני יום חמישי הוא תמיד נעים לקראת הסופש.. מצד שלישי.. הסופש הזה לא מעורר בי את ההתרגשות, בדיוק כמו קודמו.

ואולי.. אולי הפעם להבדיל משבוע שעבר כן כדאי לאחל לאנשים יום חמישי שמח, כי צריך גם לזכור לחייך בימים האלה..

בייחוד בימים האלה.. כמו שאני מוקירה כל חיוך שמעלים בי, כך משתדלת להעניק הלאה. חייכו מרחוק או חייכו עם מסכה, את החיוך רואים גם בעיניים, אל תדאגו :)

 

 

BE KIND. STAY HOME. STAY SAFE.

 

 

 

 

 

 

לפני 3 שבועות. 15 במרץ 2020, 17:43

קורונה.

הבוקר תהינו בעבודה מה ואיך, אבל מהר מאוד לא נותרו סימני שאלה.
המנכל הוציא הודעה. אצלנו עובדים רגיל. בי"ח זה מקום עבודה חיוני מסתבר, גם אם אתה לא הרופא. 

להבדיל מאנשים אחרים, שאני רואה במו עיניי את רמת הזילזול שלהם במצב, נוסח לי זה לא יקרה - שבעיניי הופך כל אחד מהם לרוצח בפוטנציה - אני לא מוכנה להתנהל ככה. מהרגע שיוצאת מהבית, כפפות כחולות. נהגי המונית לא מתפלאים.
מגיעה למשרד ראשית לשטוף עם סבון 20-25 שניות, אחכ לחטא את הידיים עם האלכוהול ההוא ואז כפפות.
שומרת על כמטר וחצי, כי 2 מ' לא ממש ריאלי במשרד. לא נכנסת למטבחון להכין קפה אם מישהו נוסף נוכח. הדוגמאות נמשכות ונמשכות. זה אולי נפלא עבורי עם המשמעת שלי, אבל זה שאני סופר בסדר לא אומר שלא יכול לבוא נבלה ולהדביק אותי מתוך זלזול בהוראות. כמו שתמיד טענתי על נהיגה. אני יכולה להיות הנהגת הכי זהירה בעולם. מטורף אחד יכול להרוג אותי. 

בעולם נכון לרגע זה נדבקו מעל 162,000 איש. מתוכם מתו מעל 6000 איש. וכל הנתונים האלה מסתמכים על מערכות בריאות שבריריות וספק אם מתפקדות- בודאי לא ערוכות למניעת התפשטות ולא לכמות בדיקות גבוהה - כך שבסופו של יום האמת היא שאם אומרים 162 אלף איש זה ודאי פי 3 אם לא הרבה יותר. כנ"ל לגבי ישראל. אומרים לכם 200? צאו מתוך הנחה שעם הישראלים זה כבר מעל 2000 איש חולים/נשאים של הוירוס. לצערי חלקם מסתובב בלי פחד. למה בלי פחד? כי לחלק מהישראלים מסתבר לא מעניין אם אחרים ידבקו מהם או לא. לכן, עם כל ההתנגדות בתקשורת על הפעלת סוג של האח הגדול על החולים, לוודא בידודים- זה בעיניי הצעד הכי הולם. לפחות כרגע כשעוד פועמת בנו מידה של אנושיות..

עם כל המינוסים שלה, תחת הסגר הרמטי כמעט, סין הצליחה להאט משמעותית את קצב ההדבקה היומי. יש מה ללמוד מהם ללא ספק. יחד עם זאת, הם למודי ניסיון, בוא לא נשכח. הסארס בשנת 2003 כבר נתן בהם אותותיו. והנה לכבוד השנה החדשה שלהם קיבלו כאפה לפנים. ואנחנו לפורים ופסח קבלנו כאפה לפנים. איטליה נכה. והלב שלי כואב עליהם, מאוד. שאר העולם לא מבין שזה עדיין לא הגיע לשיא, שזה גל צונאמי שעדיין נחשב רחוק מהחופים שלנו.. 

אז לטובת אלה שעדיין חשובים להם חייהם של הסובבים (וכמובן חייהם עצמם) תקפידו על ההנחיות. לא להתבייש לשים כפפות ברחוב או בסופר או בחנות, להפוך את ניקוי הידיים למנהג טקסי. נכנסים למשרד/בית יוצאים מהמשרד/בית - חיטוי. לא לעמוד קרוב לאנשים בתור- לא משנה היכן התור. להשתעל לשרוול ולקנח לטישו- לא לאוויר ולא לידיים. ולבסוף, מאחר וילדים (נכון למחקרים עכשיוויים) חוטפים את המחלה משמעותית פחות קשה (למרות שהיא מדבקת עבורם לא פחות מהמבוגרים) הם הופכים למעשה לאינקובטור מהלך של חיידקים. צלחת פטרי. כמו שתשלחו אותם לגן ויחזרו עם כל מיני כולרות, אז כזה רק במסוכן מאוד מאוד לאנשים מבוגרים. בטח סבא וסבתא.. 
אף אחד לא יודע איך זה יתקדם ואיך או מתי זה יסתיים. אם לשפוט לפי העבר, זה יכול לקחת שנה או יותר.
שנה שבה שטיפת ידיים תהפוך OCD של כולנו. של כפפות ומסכות ובדיקות ובידודים נקודתיים. ואולי זה לא דבר כזה רע.

שיעור קצרצר בהיסטוריה- ב1918 למשך כשנתיים השתוללה מגפה עולמית שנקראה The Spanish Flu.
אחוז התמותה ממנה מוערך ב 10-20%. 20-50 מיליוני בני אדם ברחבי העולם מתו, כ-30% מאוכלוסיית העולם דאז.
להבדיל.. נכון לרגע זה אחוז התמותה מהקורונה נמוך יותר מהמגפה ההיא. מצד שני, טרם הגענו לשיא, ואיש אינו יודע כמה הוא קרוב או רחוק. אוכלוסיית העולם גדולה יותר היום, ולו הקורונה הייתה מתנהלת לפי אותם דפוסים של הספרדית עם כמות האנשים בעולם היום, זה היה מסתכם ב-230 מיליון מתים . אנחנו לא שם. מקווה שגם לא נהיה.
ואולי דווקא בגלל שהקורונה לא מסוכנת וקטלנית כמו המגפה הספרדית, אנשים לא מתרגשים כי המספרים נראים נמוכים. מה שמעטים לוקחים בחשבון הוא שאם יש לנו מעל 160,000 חולים מאומתים גלובלית בתוך 3 חודשים... מה יהיה בעוד שנה וחצי? שנתיים? המספרים פה צפויים להיות שערורייתיים.. ולו בגלל שלקורונה יש צמיחה אקספוננציאלית. (תגגלו את זה.)


עכשיו השאלה היא אם האנושות תצליח להשתלט על זה בזמן, ליצור חיסון על כל המשתמע לפני שהכל יקרוס. אגב, על פי נתונים חדשים (שעשויים בטח להשתנות עוד מס' חודשים אחרי מחקרים נוספים) יש הדבקה מחודשת עם הוירוס הזה. גבר מהמזרח שהבריא חלה שוב. כן כן. ומה זה אומר? שנכון להבנתנו הנוכחית הגוף שלנו לא בהכרח (אם בכלל) מייצר נוגדנים שימנעו הדבקה חוזרת. ולו משום כך חיסון הוא בגדר Must.. תחשבו כמה לחץ יושב על כל המדענים.. לא מקנאה בהם. משימת חייהם.

אז מה הלאה?
לנסות לחיות בשגרה המוכרת, להגן על עצמנו ועל הסביבה מפני הוירוס ולא להכנס להיסטריה למען השם. שום דבר טוב לא יצא מהיסטריה המונית - ויש מספיק סרטי זומבים (שנאת חיי) או שאר סרטים אפוקליפטיים שימחישו לכם עד כמה בהינתן תנאים מסויימים, אותו עדר מחונך הופך לעדר אנרכיסט ואלים.  וכמובן שגם המציאות מוסיפה מלא דוגמאות משל עצמה..
אז בבקשה.. בואו נישאר בני אדם גם ברגעים האלה..

 

Stay Safe!

 

 

 

לפני 4 שבועות. 9 במרץ 2020, 23:01

צריכה כבר להיות במיטה.. במקום זה חושבת על דברים.

חושבת על מסיבות סקס בצל הקורונה, האם חכם? האם בטיחותי?

חושבת על הסופה שצפוייה בסופש, מזל שזה לא באמצע שבוע... 

חושבת על האם צריך בכלל משהו מהסופר או לא (להבדיל מכל ההיסטרים במדינה ובעולם)

חושבת על סקס ועל הצעצוע החדש שבדרכו לארץ... ולא מסין לשם שינוי.

חושבת שאני משקיעה יותר מדיי זמן ערות בוירוס הזה ופחות מדיי על עצמי.

חושבת על הסרטים שאני אוהבת, איזה מהם הייתי רוצה שנהיה בו? אלה עם הסוף הטוב או האחרים?

ראיתי הערב סרטונים של מחוות קטנות של אנשים טובים ברחבי העולם. לכמה דקות העולם נראה כבעל זכות להנצל.

נראה.

 

לילה טוב :)

 

 

 

 

לפני חודש. 8 במרץ 2020, 16:48

לראשונה מאז שהגעתי לכלוב, החלפתי תמונה בפרופיל.

איכשהו ההיא כבר לא הרגישה לי מתאימה או עדכנית. למרות שקבלה המון פידבקים.

אז אני יכולה להגיד שזה לכבוד יום האישה הבינלאומי. אבל בפועל זה סתם בלי סיבה כי הגיע הזמן להתחדש.

 

 

אז מה שלום קורונה? עוקבת אחריה בדריכות בכל אמצעי אפשרי. מחוברת למשרד הבריאות ו-WHO, מתעדכנת על סטטיסטיקות..

עברנו 107 אלף נדבקים, מעל 3600 מתים. אני צופה את הרבע מיליון מול 5000.. 

לחיות בתוך הז'אנר האהוב עליי... מה עוד יכולתי לבקש?

מרגישה את המשפט הסיני העתיק (שלמקרה ולא ידעתם הוא בכלל קללה): "May you live in interesting times"

מזמן לא מצאתי משהו מעניין ככ שמצליח להסיט אותי מהשטויות של המח שלי.. ויחד עם התחממות הימים מצב הרוח עולה בביטחה..

טרם גיליתי את יתרונות העבודה שלי במערכת הבריאות על העניין הנוכחי, אבל מי יודע מה ימים יביאו :)

 

בינתיים מסר קטן למי שיש לו אפילו חשד פצפון שיתכן שנדבק (גם ובעיקר כשעוד אין בכלל סימפטומים) - תבודדו עצמכם בלי לחשוב פעמיים!

אם לא בשבילכם אז בשביל כל מי שסביבכם. שמרו על עצמכם ועל הסובבים!

 

Stay Safe..!

 

 

לפני חודש. 4 במרץ 2020, 16:39

מה יש להלחץ? הנגיף עדיין לא הוריד אותנו על הברכיים,

Hell, זה אפילו לא הדביק מספיק כדי להתרגש. להבדיל מאיטליה למשל...

עזבו לחץ והיסטריה, פשוט להיות זהירים בין אנשים, ולהנות מהשאר.. 

ניצלתי יום חמים להציץ אחרי עבודה על הים.. מחכה לימים החמים באמת :)

 

 

לפני חודש. 3 במרץ 2020, 21:33

אתמול בערב כתבתי פוסט ארוך מושקע ומלא זימה ופנטזיות. אבל רצה הגורל וזה אבד.  (העולם הפסיד פוסט טוב במיוחד).
אני לא שמרתי תוך כדי והכלוב החליט שהמיליםשלי יתחלפו בהודעת שגיאה. חבל. אבל למרות הבאסה, לא טורחת לנסות לשחזר, מה שצריך להכתב שוב, יכתב. 
וחזרה לענינים דיומא..

 

אני עוקבת בדריכות אחר Covid-19 מהיום הראשון שעדכנו בחדשות על הוירוס המסתורי החדש שהתגלה בסין. מאז בתוך חודשיים וחצי מעל 92000 נדבקו, ומעל 3000 מתו. כאחת שמשחקת Plague Inc בפלייסטיישן כבר זמן מה, אני חייבת לציין שעד כה הנגיף מתקדם ממש יפה בהתאם לתחזיות סטטיסיות על סמך מקרים קודמים, וכן זה לא שונה מהרבה מהסימולציות. ללא ספק, אנחנו חיים בתקופה ככ מעניינת!! אולי זה שאני עובדת במערכת הבריאות תורם לעניין הרב שלי, מצד שני, תמיד אהבתי סרטי אסונות, וכשזה קורה במציאות זה אדיר! כמו שבוקר אחד נקום וחללית עצומה תזדקר מעל ראשנו בשמיים.. חלום! (או סיוט, תלוי למי). אותי זה מרגיע.. נותן לי תחושת שליטה.. להכין את עצמי לכל תרחיש. מופרך ככל שיהיה. האמנם מופרך?  :)

במקביל הימים האלה שמתחילים אט אט להתחמם מכניסים בי טיפות קטנות של אנרגיה רעננה.. הפנטזיה על הימים החמימים, כשממש בא לך לשים נעלי ספורט וללכת ללכת ללכת (אולי גם לרוץ) פשוט כי נפלא בחוץ... עוד מעט והם יגיעו הימים היפים.. אם כי החלק הבאמת אהוב עליי באביב הוא הפריחה המחודשת של החשקים. זה ככה מאז ומעולם. משהו בריחות הפריחה, חמימות האוויר ומיעוט הבגדים על העור החשוף.. החורף הקפיא לי את השחלות, אני רוצה לחזור להיות אני, ולא רק שכבות על שכבות על שכבות של בגדים, שמי בכלל זוכר איך את נראית מתחתם. אני מחכה לרגע שהקעקועים יצאו לחופשי. אז כבר יודעים מי אני. תמיד. 

חודש שעבר חבר שלי הכיר לי בירה חדשה (לא באמת, רק לי). שזה כמובן לא אומר הרבה כי מעולם לא הייתי טיפוס של בירה ולכן הכרתי רק את הגדולות. במשך שנים רבות אהבתי בעיקר וודקה בשלל טעמים. הייתי רוסייה הארד קור. אבל.. אני לא באמת רוסיה, מרוב כמויות הוודקה בזמנו, עכשיו הריח דוחה אותי. אז מה עושים כשעדיין בא מדי פעם לתפוס ראש..? הבירה הזו פתחה לי צוהר. אתמול בערב התפנקתי לי עם בקבוק.. וכאן המילים יצאו מעצמן.. שכחתי כמה נחמד הבאז של האלכוהול, כמה הוא שונה מהעשבים.. מחרמן ומעורר מוזה.

מה שגרם לי לתהות, אם ככה, כמה מזה לילית וכמה מזה תלוי נסיבות.. אולי היא לא באמת מתה אלא בתרדמת חורף כמו של הדובים..... :) אולי היא פשוט תגיח ממקום אחר בצורה אחרת? תשנה גווניה? ואולי אני זו שמשנה גווניי. ואולי נגמר עידן לילית, אולי הגיע הזמן להתחבר לדמות פנימית נורמטיבית יותר?..   
חחח... לא. כאלה יש בשפע אצל כולם.

מעדיפה לחבק בתוכי את המוזרה. זו שאוהבת את המיוחד והשונה, זו שאוהבת את כל נושא האסונות המיוחדים הגלובליים- התפרצויות הרי געש (רק לא מזמן היו כמה התפרצויות שוות), צונאמי (מזמן לא היה..), רעידות אדמה, מגפות, מטוסים שנעלמו או התרסקו.. והרבה יותר מאלה, כי תחביב אחד לא הופך אותך לשונה מספיק, מתחפשת  בכל פורים באושר מתפרץ ובהשקעה (כי אני ילדה ככה, וגם לילדה שבי מגיע יום משלה להיות עצמה), אני מחשיבה עצמי כגיימרית לייט (בהשוואה לבן זוג), מקועקעת.. מאמינה בחיה ותן לחיות. עם כמה שפחות כאב ראש מהמציאות האפורה. אז בלי פוליטיקה. 

במשך חודשים ארוכים הייתי שקועה בלנסות לעכל את זה שבגיל ארבעים אני לא מי והיכן שחשבתי שאהיה. אכלתי לעצמי את הראש מכל כיוון אפשרי. כל הזמן הזה למרות שידעתי, לא הסכמתי לקבל את זה שזה בסדר להיות אחרת. לא כמו שחשבתי, לא כמו שתכננתי. לו קבלתי את מה שדמיינתי ברבות השנים היו לי חיים מעניינים בגוון מעט אחר- בעל שיאפשר לי להיות גם עם פינוקי צד מדי פעם, 2 ילדים (כי ככה זה אשכנזים), אשת קריירה ביום, נערת ליווי מצליחה בערב. כן, איכשהו ממעמקי ההורמונים של גיל ההתבגרות זה היה נראה לי הגיוני שלהיות זונה זה הכי 'מכניס' (תרתי משמע). בהמשך משרה במשרד עם מלא מלא ניירת נראה לי מאוד בוגר וכייפי. (Be careful what you wish for)...

ובוא לא נשכח שכל חיי דאגו לחפור בי כמו בכל ילדה אחרת את המסר הבסיסי: את בת, ולכן.....
את מחכה לאביר על סוס לבן (או לפחות איזה ג'יפ ראוי).
את מפנטזת על החתונה שלך כבר מגיל 7 ויודעת איך תיראה השמלה שלך. 
ילדים זה מאסט- מה שמחייב גבר לצידך. (המתקדמים יזרמו גם על ילד בלי בעל אם את מבוגרת מספיק ועדיין רווקה).
והכי חשוב, אם לא תתחתני את תמותי לבד כמו כלב וכולם ירחמו עליך וידברו עליך מאחורי הגב במפגשים משפחתיים.

 

אז זהו ש.......... תמותו!
הילדה ההיא גילתה שהחיים הם לא כאלה. כמה כאב לב ואגו מנופץ היו נחסכים ממני לו לפחות נקבה אחת הייתה מואילה בטובה להגיד לי שזה בסדר לא להיות כמו כולן. שזה בסדר אם לא אתחתן, עדיין אהיה בעלת ערך. חבל שאף אחת לא טרחה להסביר שהגוף שלי הוא שלי. לאיש אין את הזכות להיכנס לי לרחם. בדיוק כמו שלאף טבעוני מטיף אין מה להסתכל לי לתוך הצלחת.
אני לא באמת חושבת שהייתה לי בחיי דמות שתגיד לי שזה בסדר לרצות ולהיות עם כמה גברים בו זמנית, מבלי להישפט על ידי סביבת ניאנדרטליים שמסרבים להניח למיוחדים שביננו להתפתח בדרכנו. חסרה בחיי גם הדמות שאמורה היתה ללמד לטפח ולפתח את המיניות שלי .. וכך בהיעדר השפעה נשית כלשהי על הפן המיני, הושפעתי מהלך המחשבה הגברי. אימצתי דפוסי התנהגות וחשיבה מסויימים שעזרו לי בסופו של יום לפתח בקלות יותר יחסי חברות עם גברים מאשר עם נשים. החלק המעורב הזה הוא החלק שלי שאני אוהבת.  במבט לאחור, הלוואי והייתה לי בהתבגרותי מישהי כמוני לכוון אותי בביטחון קדימה, תמיד בגב זקוף.. להוביל אותי עד לנק' ההתחלה הנכונה, לאחל דרך צלחה ולהאמין שמשם הדרכים ימצאו עצמן.. המציאות היתה אחרת.

ניסיתי לחשוב אם יפעתי של פעם הייתה פוגשת את יפעתי של היום. מהכרות שטחית מהירה, הילדה שבי הייתה מאוד שמחה להיווכח שהגעתי למקום בו אני נמצאת בחיי בהווה באופן כללי. באותה מידה אני יודעת שחלק בה היה מרים גבה ומישיר מבט מאוכזב על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם. מצד שני, אני יודעת היום דברים שלא ידעתי אז. וחוויות שינו אותי ברבות השנים. בגוף ובנפש. אני חושבת שבמבט כללי, אם הילדה תשלים עם האישיו של חתונה וילדים וזה יתקבל בהבנה אמיתית, אז זו תהיה השלמה עצמית מוחלטת.  עד אז הדיסוננס יגיע ממקורות נוספים, לא רק המשפחתיות.
בשנים ההן הייתי אנטי סמים כשהקשבתי להטפות הרעל ודברי הדיבה של התרבות המקולקלת שלנו על המריחואנה ומוצריה באותה נשימה שדברו על הרעלים האמיתיים שם בחוץ... לא הייתי בחיים מדמיינת אותי לעת בגרות סטלנית.. באותה מידה הייתי נגד קעקועים לעצמי (לכל החיים נראה לי מפחיד..), איך הילדה שהייתי פעם הייתה מגיבה ל22 קעקועים לאורכי? אני חושבת שאחרי ההלם הקל, היא הייתה אוהבת את הדרקון הקלינגוני שלי כמוני :) 

 

אולי מהמקומות האלה צריכה לבוא השלמה פנימית?...

 

 

 

לפני חודש. 26 בפבר׳ 2020, 15:25

יום קשוח ומאוס. 6 בבוקר, עוד לפני שנכנסתי לבניין מתחיל הבכי. פותחת משרד, פונה למשרד שלי, רואה את ערמות העבודה שחיכו לי, 150 אימיילים. בכי. אפס שליטה. רוצה להכנס מתחת לשולחן ולהתחבא. במקום זה עוד העמיסו עליי עבודה נוספת, בקרה על עבודה של אחרת. כוסאוחתו...

 

בדרכי לפסיכולוגית, חושבת לעצמי שמרגישה כאילו הפכתי high maintenance.. מתרחקת לאט מהסביבה, מרגישה שהעול שלי יושב על מי שקרוב לי. יש לכולם את העול של עצמם. צריכה לגונן עליהם מפני הגלים..

 

ואז חושבת,

אם אין לי את החיים שרציתי, אם לא מסוגלת להניע לשינוי, אם לחיות חיי חרטה הם מה שצפוי, אז למה בכלל? בשביל מה..? מה הטעם?