Bigger on the Inside

שלומות אנשים יקרים, לא הייתי כאן זמן מה, התגעגעתי, חייתי, הופתעתי וחזרתי לשגרה לחוצה. חיה בעולם אחר מסתבר. בזמן שכולכם (או 99% מכם) הייתם ערים במוצ"ש עם הידיעה שהטילים יצאו ובדרכם, אני הלכתי לישון לפני שיצאו ונרדמתי וישנתי שנת ישרים (עד כמה שזה אפשרי בימיי) כמו אדם חופשי ומאושר שאין איום איראני על חייו. כך גם התעוררתי.
רק בשבע בבוקר באמצע שיחת משרד, עוד לפני הקפה הראשון עם הסגריה, הבנתי שפספסתי אירוע דרמטי של 331 טילים מאיראן. האיום הקבוע בנאומי ביבי באו"ם שזכה ללעג והתעלמות. בחיי שישנתי את הכל ולא הרגשתי או התרגשתי מדבר. הרגשתי ברת מזל לעומת כל השאר שהגיעו למשרד שבורים. יייההייי מי.

חיי המין שלי במצב מצויין, ותודה ששאלתם. לא גמרתי כמה שבועות (הוא גמר מלאאאאאאאאאאאאאאאא) והשיא הקרוב תלוי ביום שנהיה לבדנו בלי הילדה, בחופשת הפסח, מתישהו. בד"כ אין לי גם ככה חשק, אבל הפעם ממש בא לי כבר לפתוח את המשחק הילדותי מטופש וסופר סחי של משחק קופסא לזוגות נועזים. יאללה יאללה, אני יכולה ללמד אותם בלאט. אבל בא לי לעשות משהו שונה ושטותי מבלי לדאוג לקיום שלי. אז הבטחתי להגיע חלקה, ומוכנה ומזומנה. אפילו השארתי אצלו בחדר השינה את השרביט כדי לא להתפתות לעשות ביד. ולא שכחתי מהפלאג האנאלי החדש שהזמנו וטרם חנכנו, זה שמתנפח… הו, כן!

בעבודה אני חשה אונס יום יומי ולא מהסוג המהנה בלאט.., ניסיון לעמוד בלו"ז הלא אנושי שלהם, על אף שהזונות החליטו להכריח אותנו לחופשה מרוכזת. כבר מראשון הקרוב! אז פרפקציוניסטית כמוני גרה היום במשרד ותאנוס עצמה גם מחר וב-30 לחודש כשנחזור כדי שהכל יעמוד בלוחות הזמנים נטחן עצמנו עוד קצת. בלאט. כי למה לא, זה עבד לקומוניסטים.

אתמול היה לי פליי דייט עם השכנה מלמטה והכלבה שלה, פוינטר חומה בת 5. עלה בי געגוע לאהבת כלב, וזה היה פאקינג שווה את זה!!! קבלתי כ"כ הרבה ליקוקים וחיכוכים שהרגשתי הכי נאהבת בעולם.. אלוהים כמה חסרה לי אהבת בעלי החיים.. אבל בסדר, מצאתי פשרה מול היקום, האהבה לחתולים נפתרת בזכות החתול של השכן מעבר לקיר, האהבה לכלבים נפתרת בזכות השכנה מלמטה. אני עוד מייחלת לרגע שהיא תיסע לאנשהו ותשאיר לי את היפיפייה החומה הזו לזמן מה.. הו האושר!! אולי אז סוף סוף אזיז עצמי להליכות..

האיראנים לא מפחידים אותי. חבורת אימפוטנטים. ופרסים. 
פעם היה לי סטוץ עם פרסי. מתופף. הייתי צעירה תמימה, והוא היה חרמן במיוחד. זוכרת רק קירות עם בידוד מפני התיפופים שלו. היום אפילו לא זוכרת איך קראו לו. אבל זוכרת שהיה, זה ודאי שווה יותר..
הערב אחרי 10 שעות במשרד (אירוע סופר נדיר אצלי מאז השביעי באוקטובר) חזרתי הביתה מעט רועדת מכל מיני חרדות קלות, והחלטתי לא להכנע לתחושות השליליות. בהחלטת רגע, בעקבות איזה סרטון ביו טיוב, מזגתי לי וודקה אשכוליות, ומשם כבר בשנייה. הספקתי לדבר עם אמא שלי (ויבינו חלקכם כמה קשה השיחה עם האמא הסובייטית..), ולתקשר עם שאר משפחה בשעה האחרונה כמו שלא תקשרתי שבועיים. בזכות זה. הוודקה עשתה אותי פטפטנית. ואז כשסיימתי עם כולם, הבנתי, כשנגמר עם מי לדבר צריך לכתוב לכם. כי למה לא. ולמה לא יותר.. זו דילמה אחרת ליום אחרת.
שלוק, לוודא שהערפול ישאר עוד זמן מה.. לפחות עד סוף הפוסט. או העריכה שלו. או גם וגם. רגע, עוצרת לגלגל. מיד נמשיך שידורינו.

הזריקות המפורסמות (ולא מהסוג החדש שהגיע עכשיו לארץ במחירים שמצריכים מכירת כיליה אחת לפחות, בחודש) אכן הורידו לי 5% מהמשקל כמובטח אבל אז, עכשיו, נתקעתי שוב. באותו משקל כמו בפעם שעברה שנתקע והרמתי ידיים כי שנאתי את הדיאטנית הפסימית. הפעם החלטתי לא להתייאש, המשקל ירד לפני שאני אתייאש בלאט! אז לא מתייאשת! ממשיכה ומייחלת לרגע שבו היקום יכריח אותי ללכת יותר, לזוז, לעשות את המעט אקסטרה הזה שיעשה את כל ההבדל. החלק היחידי שאני מחזיקה לזכותי כרגע הוא העובדה שאני מיום ליום מלמדת עצמי לאהוב את עצמי ככה, עם הקמטים בבטן, לא מלידות אלא מעלייה וירידה במשקל בכמות מאסיבית בשנים האחרונות. מלמדת עצמי לאהוב הכל, מהקמט הקטן בזווית העין, ועד הקפל הכי עמוק בבטן. ורק עכשיו לקראת אמצע שנות הארבעים אני מגלה שיש בי המון שלווה והכלה עצמית מבעבר. אהבה עצמית שלא חשבתי שאפשרית. 

לו אהבתי עצמי בשנות העשרים לחיי כמו שאני אוהבת את עצמי בשנות הארבעים לחיי, הייתי היום אדם אחר. ולמרות ועל אף, מודה על החיים שהיו והבחירות שעשיתי. מודה על האנשים שהיו ועברו. אלה ששכחתי את שמם אבל היו חלק מהשנים היפות. פעם עוד הייתה רשימה וציונים. כן, חחח היו ימים כאלה. מענין איפה הם היום.. בטח נשואים עם מיליון ילדים..

מה עוד היה לנו? ליקוי חמה מרהיב, התחברתי לערוץ בדאלאס ששידר את זה בלייב וזה היה פנומנלי! שמחה שזכיתי. הבא יהיה בעוד שנים רבות מדיי, וודאי אחרי זמני. למרות שכשבא לי להרגיש הכי קרובה, מתחברת לוויאג'ר או TNG ולכמה שעות יכולה שוב להיות בעולם טוב יותר. הרבה יותר.

מחר יום חדש. לחץ חדש ישן. החברה שרוצה ממך יותר, בפחות. העולם ששונא אותך מול אלה שבעדך אבל שקטים. העולם שיצר את זוועות מלחמת העולם השנייה חווה בגרסא משופרת את זוועות המאה הנוכחית. אנחנו העדים. חסרים לנו רק המספרים החרוטים על גופנו בדם. האלוהים שלנו יושב למעלה וממתין לרגע שבו יהיה הכי משתלם להכות בנו. בעם שלו ששכח את הישר והטוב, שסרח לטובת טובות אישיות וגאווה. ששכח את דרך הישר. או שאין שם כלום והאנושות פשוט מבקשת להכחד.

עד כאן מכאן. שאו ברכה, עד הבום הבא.. 

שבוע שעבר הקורונה הצליחה להגיע אליי. בת של זונה. שבוע שלם לא הייתי בעבודה, שהתווסף לשבוע שלא הייתי שבועיים לפני כן בגלל התמוטטות עצבים קלה עד בינונית. כן, כזה מצב שנים לא היה לי. חודש שמתוכו עבדתי רק חצי, ועוד החודש הכי קצר גם ככה.
הסובייטית שבי מאוד לא מרוצה מזה, בעיקר לא מהעומס הבלתי הגיוני בעליל שנוצר אצלי על השולחן ובאינבוקס. אני לא מצליחה להשתלט על השולחן כבר הרבה זמן ואני לא חיה עם זה בשלום.כל חזרה למשרד אחרי שבוע העלתה מעל 400 מיילים.
מצד שני המצב הנפשי בחצי שנה האחרונה מונע ממני להצליח להתאפס על עצמי מספיק שעות כדי לעשות אובר טיים. להתרכז ולא לפתח התקף חרדה פתאומי. זה מטריף אותי. לא צריכה בוסים שיגידו לי משהו, אני יוצאת מדעתי מהתסכול והפער שנוצר בין המצופה ממני ובין מה שמספיקה בפועל. הרצון לעשות ולהספיק אל מול חוסר זמן להשלים, והנה יום ראשון כבר מתחילים את הטירוף של חודש חדש. עוד שנייה ונסגור רבעון. איך הימים טסים והזמן נגמר.... החיים נגמרים כך..

הרבה שקט ובידוד נקנה לי בזכות המחלה. הגעתי למצב שאני לא בורחת הביתה אלא מתבאסת לשוב אל בין 4 קירות. מיציתי את הלבד. סדרתי כל מיני דברים בבית, הזזתי רהיטים, זרקתי מלא דברים.. ועדיין אינטרוורטית כמוני והנה גם לי יש גבולות.. כמהה לבחוץ, ובחוץ רוצה לחזור פנימה. אני מצליחה לשבור שיאים של עצמי של סתירות פנימיות.. חלק ממני רוצה לצאת וללכת ולהסתובב, אפילו סתם ברחוב בערב, לטייל.. לראות עולם? משהו?.. ואז החלק השני החלש שבי שחייב שיקחו אותו יד ביד כדי לעשות את כל אלה, נותר בבית. כי אין יד.

הדבר היחידי שבאמת חיובי מבין כל השבועות ההזויים האלה הוא זה שהמשקל נזכר להמשיך לרדת.. מרגישה את זה בבגדים סוף סוף. אט אט מתקרבת הנקודה שבה מאוד אהבתי את עצמי כשהייתי בה. זה נחמד.. מצד שני עדיין לא זזה מספיק, איך בסוף אנחנו האויב הכי גדול שלנו.. אם כי מבינה שלזוז וללכת ולהניע את עצמי עובד בימינו כבר לא פחות עבור הנפש מאשר עבור הגוף..

אתמול היו בחירות, לשם שינוי הלכתי לבחור ורצה הגורל ובחרתי בזה שזכה. לא חושבת שזה קרה לי אי פעם. לא ברשות ממשלה ולא ברשות מקומית. (לו קרה- מזמן היתה פה לגליזציה). הפעם הצלחנו לשנות, בשאיפה לטובה.

בשבועות האחרונים גיליתי שאחד הדברים שהכי מצליחים להרגיע אותי ולהניע בי אנרגיה נעימה וחמימה זה לשים פלייליסט של כל מיני שירי הסדרות שגדלנו עליהם, נעימות הפתיחה, פסקולים. זה פשוט מהדברים הבודדים שתמיד חייכו אותי כשבפנים לא היה חיוך, ולא משנה מה הסיבה שבגללה ברגע מסויים מצב הרוח היה בשפל..אולי זה בגלל שפעם היה יותר פשוט? טוב? מהנה? ואולי זו רק הנוסטלגיה שזורמת בדם.. לא יודעת, אבל בתקופה כזו שיש המון בלגן ואי וודאות ותחושת עננות מכסה, אין כמו חמימות פנימית כדי להעניק תחושת אופטימיות, קצת תקווה, להניע בנו משהו שצריך להניע בשביל הנפש..

קחו קצת ליטוף לנפש, חיוך לבפנוכו 😄 ממני באהבה

השיר עצמו בן כמעט 40 שנים, נזכרתי בו בזכות הדוקו החדש בנטפליקס..
ובמקרה, השנה חלפו 30 שנה עגולות מאז שהשיר הזה התנגן לי בחדר 
באותו צהריים חרמני, ינואר 1994, אחרי טיזינג משובח, עוד לפני שהכרתי את המילה,
כשהחלטתי שזה יהיה רעיון טוב לשכב עם הבחור החדש בשכבה שהייתי דלוקה עליו (אבל גם חברה אחרת)..

זכרון מתקתק של איבוד בתולים..

שלושת השבועות האחרונים במגמת ירידה, צניחה חופשית.. שבוע לא יצאתי מהבית. פשוט לא יכולתי פיזית. שיתוק מוחלט. מדי פעם הגנבתי מבט מחוץ לתריסים המוגפים, לפענח את מידת הלחות בחוץ. רמות החרדה שלי הרקיעו שחקים, יום אחר סתם לא רציתי, למחרת התלבשתי ונעצרתי על סף הדלת, לא מסוגלת לצאת מפתח הבית. חרטטתי כאבי גב. מפה לשם לא הלכתי לעבודה שבוע. כי הכל זעק הצילו, החלומות זעקו על מצוקה וחילוצים, על להיות במקום אחד ולרצות להיות במקום אחר.

לוריוון הפך להיות חבר היומי שלי אחרי מגמת שיפור. בין לילה בום אני חזרה פנימית.
לפעמים מתפנקת בוואבן, כי יש לחברות טובות שרוצות לעזור. 

אחותי שאלה אותי השבוע אם זה לא מצב של חירום, אם לא צריך לפנות למישהו לאנשהו, הרגעתי אותה שאני לא אובדנית. אני חרדתית ומתכנסת, זה שונה. 
לחילופין היום תוהה אם עשיתי נכון שלא פניתי לשלוותא.. כן טוב, עכשיו זה לא משנה.

בשבוע שעבר עשיתי לעצמי במשך כמה ימים טיפול בחשיפה. לצאת החוצה בקצרה, לעשות תכנית ברורה עם נק' עצירה. 3 תחנות באוטובוס ואחכ מסלול ברור הביתה.
הפסיכיאטר ברעננה אמר להזהר מהמנעויות.. שזו מלכודת. נפלתי בה. נכנסתי הביתה בשבת ולא יצאתי ממנו למשך 4 יממות, וגם אז עם כדור הרגעה ומסלול מחושב מראש.  ניסיתי לגוון והחלטתי בספונטניות עצירת קפה, כמו שפעם אהבתי. זה עלה לי בידיים רועדות ודופק מואץ, אבל הצלחתי.

מחר אני החלטתי שאני אעשה עוד צעד חשוב ואסע לעבודה. אני יודעת שמחכות לי ערמות חשבוניות על השולחן, מעל 340 אימיילים באינבוקס. על פאקינג שבוע.
החלטתי לשמור על פרטיותי לעצמי. הפצתי את כאבי הגב שלי כמשבשיי, אבל רק קומץ יודע את האמת הכואבת. שבמצב אחר הייתי נוסעת לשלוותא לאשפוז קצר ועזרה, הרבה עזרה.

הנה היום, מזגתי וודקה אשכוליות ביחד עם הואבן וכדור השינה שקדם לו בשעה, ולו כדי שהפעם אחוש לשבריר רגע את הסטלה האמיתית, זו שיש בה אופוריה ולא רק מעיכה. נמאס לי מהחיים המשועבדים האלה לעשן. מפנטזת על שליטה בחיים שלי. שאני אשלוט בעשן ולא הוא בי. שאני אהיה אני ואפסיק לפחד לחיות.

רוצה שוב להנות מהספנקינג וכל המשחקים והחרמנויות... אלוהים תן לי לשוב לעצמי..
הפח בי חיים מחדש..,

אני יודעת שרק ברגעי אלכוהול אני אני. לצערי כמות הפעמים הזו נמוכה מפעמיים החודש. אבל כשזה קורה אני מאושרת, אני מרגישה, אני חווה, אני נוגעת וזה בוער לי בקרביים- ולא רק ברעיון המחשבתי.

יותר מדיי ימים ושבועות שקועה בחרדות שלי, לא חיה, מתנהלת בסגנון שיפשיט אותי מכל אשר לי עם רמת ההוצאות, והכל בגלל חרדות. מונית פחות מפחידה מפיגועי דריסה בתחנות אוטובוס. ובאוטובוס כל אדם שני נראה לי מחבל. לא מסוגלת להעביר נסיעה של פאקינג 15 דקות בלי חצי התקף חרדה באטרף.

החרדות והפחדים שיתקו אותי. הרגש והחשק נאטמו. מסרבת להאמין שזה הכל- בטוחה שיש הרבה מעבר. אני מתעקשת להלחם בחרא הזה.
הבלוג להערכתי ישנה מעט צבעו מעכשיו.. לא יודעת איך זה יתבטא עדיין אבל סקרנית... הצטרפו אליי.. ננסה להבין מה כואב לנו בפנים, מה בא לנו, ולאן העולם האמיתי הולך. רמז- מלחמת עולם שלישית לונג אוברדו... ומה יוותר מאיתנו... הצל הרדיואקטיבי מהירושימה.

בחודש ומשהו האחרונים הוא החליט שמספיק עם הוניליות וההתנהגות ההולמת זוג נשוי (שגרה ושות'). אז אני עובדת על עצמי, והוא על עצמו בדרכו, וכך במחשבת רגע הזמנו לנו כל מיני צעצועים, לי ולו, שנוכל לחזור לשחק, להשיב את הסקס למקומו המרגש ולא רק כצורך בסיסי נטו.

הצעצועים הראשונים שהגיעו (לשמחתו) היו דווקא הפלאגים האנאליים. ממבט קל זיהיתי שאת רובם אכניס בקלות אם הזין היפה שלו מצליח בלי יותר מדיי עבודה מקדימה.. ואז חשבתי לעצמי שאת הקטנים יותר אני יכולה לשמור עבורו... הווו נדלקה בי נורה נלהבת.. מזמן לא תפסתי את המושכות כפי שעשיתי בעבר עם נשלט אחד או שניים.. ככ הרבה זמן בכלל עבר מאז שתפסתי את המושכות שאני קצת חוששת וקצת מתרגשת.

אז איך בכל זאת מנצלים הזדמנות? עושים פוטו שוט בעירום חלקי ומעבירים לו מתנה טיזרים חחח לכן, התחלתי בלמזוג לי כוסית אחרי שהפעלתי את מכונת הכביסה, הדלקתי ג'וינט ועכשיו מנסה לחשוב על איזה תנוחות.. ועוד לא דברנו על הקושי בצילום עצמי.. הו האתגר!

אז נכנסתי למקלחת התפשטתי ועשיתי מגוון תמונות ואפילו וידאו אחד.. מטורף כמה זמן עבר מאז ששלחתי תמונות חושפניות.. גרם לי לחוש כבת עשרים וקצת מלאת חרמנות ותעוזה.. מה השלב הבא? לעצור לקוויקי באיזה יער?.. מממ.. לפעמים אני אפילו מפנטזת על לבחור לנו מישהי להצטרף, וזה מעניין כי לפני 5 שנים הקנאה היוקדת הייתה שורפת אותי בעודי חיה. היום אני מסתכלת על הדברים מעט אחרת, אולי בגלל ההבדל בין חוסר הבטחון של שנות העשרים ושלושים לעומת בטחון והשלמת שנות הארבעים.

שלחתי לו את כולן ללא פוטושופ או חרא. כי אנחנו מאמינים בדבר האמיתי. שלחתי לו כמובן בידיעה שהוא באמצע העבודה, בטח באמצע ישיבה.. חח מחכה שיפתח.. חוככת ידיי בשובבנות.. הייתי מוכנה להיות זבוב על הקיר כשיפתח אותן חח

זה נחמד לגלות שעדיין קיימת בי השובבנות בהנתן התנאים הנכונים.. נותן המון תקווה!

אתמול עשיתי ביד, אחרי חודש. הצלחתי לחלוב מעצמי אורגזמות שקטות שמזמן רצו לצאת, אבל המציאות שלנו שברה בי כל פיסה נותרת של חשק ולכן שבועות ארוכים לא היה דבר.. אתמול הצלחתי להגיע למסקנה של למה לא, דווקא תבוא לי בטוב אורגזמה..

מזמן לא הרגשתי קמצוץ של כמיהה למגע ואורגזמה.. המציאות מחקה ממני כל טיפה אחרונה שנותרה אחרי הטירלול הפיזיולוגי שעשו לי הכדורים.. אפס ליבידו. אפס. היום חברה בעבודה הראתה לי סרטון של האקס שלה, יותר נכון של הזין של האקס שלה בעודו נמצץ על ידי ברונטית קצוצת שיער ובינונית (מינוס) חזה. הוא שלח לה כדי שתקנא. בעבר יכולתי לבנות על זה פנטזיה שלמה. אבל לא בהווה.

הדבר היחידי שכן התעורר בי זו תחושת הציד שלי, כאילו לילית השרמוטה הרימה ראש אחרי שנים שנעלמה.. והבחורה הזו מהמשרד, הכי מטורללת עם הבעיות ונסיבות החיים הכי דרמטיות, זו שהתייצבה לתפוס את התפקיד הקודם שמילאתי בחברה, בעודי מתקדמת לתפקיד בכיר יותר.. זו ששמה זהה לשם האקסית, ואין בינהן שום דמיון פרט לרוח הפראית שסוערת בהן. אני ככ חלשה מול נשים שהן חזקות-חלשות (פאסיב אגרסיב).. הלביאות שלפעמים רוצות להרגיש פחות מגיבורת על כדי לכמה רגעים לאסוף את עצמן.. בעבר שם מצאתי מקומי בד"כ.. כי רק אחריי- הלביאה תצא מתוכן. האם זה נשמע מתיימר? אולי. אהבות העבר מתקיימות ומעידות על עצמן..

החלפתי את הנורה בחדר השינה, קניתי מזמן ולא הרכבתי עד הערב (הייתי מראה לכם אבל ללא מנוי לא ניתן להעלות פה תמונות). הערב אני רוצה בית כחול, וכך כמעט בן רגע נצבעה דירתי-מערתי באור כחול יפיפה וכמעט ושכחתי את אסונות העולם שבו אנו חיים כרגע.. תודה על כמה רגעי חסד.

האסון המדיני שאנו חווים בחודשים אלו רחוק מלהסתיים, אך כל רמח איבריי אומרים ופועמים בי, בסופו של יום ניצור מציאות חדשה וטובה מזו. ואיתה אתגרים חדשים. אנחנו חיים עכשיו רגעים שיחרטו בדפי ההסטוריה. עשו חסד עם עצמכם ועם היקום. הרי בדיוק לימים אלה תודעתכם תנדוד בעתיד כשנחשוב אחורנית לתקופה הזו.. אז כדאי שיהיו אלה רגעים ראויים.. כי נכון לימים אלו, הרע עדיין לא הסתיים..

אתמול לפני השינה הייתי משוכנעת שהיתה איתי איזו רוח רעה בבית. לא יודעת להסביר. הייתי צריכה להדליק את האור לזמן מה כדי שאוכל לעצום עיניים ולישון. באמת לישון. היה רגע שלרגע העדפתי לקום להכין קססה חדשה ולעשן עוד טיפה לפני שאפרוש למיטה.. זה השלב שקפץ הפקק בארון חשמל. כאילו מה הקשר למשהו.. אבל הבנתי את הרמז, ויתרתי על העישון והלכתי למיטה.

ימים מוזרים. לא בטוחה אם המח שלי נהיה ככ יצירתי שאני כבר חשה במה שאיננו ומתעלה על עצמי, או שהדעת הולכת ופורחת רק כדי שייוותר הלא קשור בבלבלה בתוכנו.. כל רעש שהתדר שלו משתנה, כל אופנוע, כל משטרה, נדרכת. כל כתבה כל בחורה כל ילד כל תמונה. כל מפלצת נקראת עכשיו חמאס, זו המילה החדשה לתאר כמו ש'שואה' היה לפני. הכל השתנה ולעולם לא ישוב למה שהיה.

ועם המחשבה הזו בראש, זה הזמן לנוע..

מתקרבים לחודש של מלחמה. השוק של השבוע הראשון והרצון לנקמה בשבוע השני, הופכים לשגרה מורטת עצבים יום יומית של מה עושים בשעת האזעקות, של מתי לא להיות בחוץ ללא מקום בטוח לברוח אליו. מי שיכול מתנדב, מי שיכול מוצא דרך אחרת להיות פעיל, ולכולם מגיע שאפו. לכל אחד ואחת.
התרומה שלי אחרת. אני גיליתי לאחרונה שאני משתייכת לקבוצה נכבדה ומכובדה של שתייני המלחמה. לסיים ערב עם אלכוהול מספיק כדי לשכוח את מה שראינו בטלגרם ומה ששידרו בעולם, ובסה"כ כל התמונות שיכניסו בנו טרור ובעתה יום יומית.. אה וכמובן כדור הרגעה כל יום סביב הצהריים (אחרי האזעקה היומית), אני גם לא בררנית יתר על המידה עם האלכוהול שלי, כאשר תנאי הסף פשוטים, מעל 30%. איזי פיזי. ואז אני מתפקדת כיאה לאדם במצב נפשי סביר.. בתיפקוד טוב. 

כל אחד מתמודד בדרכו האינדיבידואלית עם הטרור החדש, המציאות החדשה שהתעוררנו אליה לפני קרוב לחודש..
אני חרדתית כמו שהיה מצופה ממאובחנת בדכאון וחרדות, בתקופה שלאדם בריא בנפשו מהווה אתגר קשה מנשוא. אז אני מביעה חמלה כלפי עצמי, והרבה הרבה הבנה ואורך רוח. מרשה לעצמי לשתות מדי ערב בלי לכעוס על עצמי אחכ. אולי מהסיבה הזו לפעמים מוותרת על המשקה, כי יכולה עדיין לשלוט בעצמי ובמנהג הזמני, מנהג שנועד רק לרכך את ההתמודדות. בנוסף, מעשנת את העשבים בדיוק כמו קודם, מדי פעם תומכת בחבר מהעבודה באיזה עישון מתנה לסופש.. בתקופות כאלה קשות מורלית, אני רואה בכך מצווה של ואהבת לרעך כמוך..

מחבקת את אחיינים שלי חזק יותר בימים אלה. שניהם קצינים בצה"ל, ועד שבמקרה יש לי מזל ואני מסתנכרנת איתם כדי לראות אותם, עם השעות הארוכות שלהם מדי יום בצבא, אז החיבוק נהיה אקסטרה ארוך.. אולי כי זו דרכה של הנפש שלי לחבק לא רק אותם, אלא  גם דרכם את כל החיילים שלנו, גם אלה שבעצמם אולי מפחדים קצת, וכואבים קצת, אלה שחיבוק אחד קטן היה ודאי עוזר.. חיבוק אימהי לכל אחד מהם שצריך כמה שניות של חיבוק אכפתי ומכיל..

מהפן הבין-אישי שלי, המלחמה הזו הגבירה קרבה רגשית בזוגיות שלי, הזמן יחד בין אותם הקירות, ההתמודדות עם הריצה לממ"ד, הפחדים, השיתוף של התחושות והמצוקה האישיים, התמיכה זה בזה.. עבורי זה סימן נוסף לטוב שיוצא מכולנו, במיוחד כשזוהי שעת המבחן.. עם ישראל עומד במבחן הימים. דפי ההסטוריה של הילדים של כולנו נכתבים בשבועות אלה, סיפורי השואה שליוו את הדור שלי מצא את ההקבלה המחרידה בדור הנוכחי והבא עם סיפורי הטבח של אוקטובר 2023..

איכשהו גיליתי שבזוועות של ימי מלחמה אין השפעה שלילית על מינון הסקס. הצורך לשחרר קיטור ושאר רגשות בעזרת הסקס מסתבר ככלי קביל ומאוד שימושי לשחרור לחצים וסטרס של עת מלחמה. צביטת הפטמות, הספנקים סוטרים על הישבן בחוזקה, חוזקה של תחושת כמיהה לנקמה, כאילו היית החייל בקרב.. ואני מנגד לוקחת לתוכי בגאון כל ספנק כזה או חזק ממנו, הגיבורה שתעמוד בהכל, בשם העם שלי, עם ישראל חי חזק ועמיד! 

מתפללת להתעורר אחרי הכל לעולם טוב יותר, החלפת שלטון, שינוי מאזן כוחות גלובלי ברקע זה גם יהיה מעולה.. מסוגלת לראשונה לפנטז על מזרח תיכון חדש. חבל רק שכדי לעשות שינויים היינו צריכים לחוות שחזור של השחיטה של אבותינו..

מתפללת בעבור כל מי שכואב את הכאב הישראלי, מתפללת בעבור אלה שעברו לשמור עלינו מלמעלה..
מוזגת עוד שוט של לימונצ'לו, מקדישה אותו לעם שלנו, למדינה שלנו.. לחיים!

ולמקרה וחשב מישהו ששכחתי... אז לא, האפי האלווין :)

הסופש האחרון והארוך הביא עימו אורגזמות (סוף סוף אחרי חודש) והרבה גיימינג. אבל כששואלים אותי מה מסעיר או מניע אותי, אני נותרת אילמת. בחלומות שלי יש יותר אקשן מהמציאות. איכשהו גדלה לי המשכורת ב25% אבל ההוצאות עלו לי ואני לא זכיתי אפילו חודש אחד להרגיש את העלייה הזו. WTF. תפסיקי להזמין בוולט. מספיק עם כל העשן הזה. אני מעשנת חזקים, לא מרגישה הבדל, אבל אותו זה הפיל לשינה עמוקה רק מעישון פסיבי! פאק מי. תפסיקי לשתות אלכוהול. מפרקת בקבוק בשבוע. בקלות. אפילו שזה מגעיל אותי.. אבל איזו ברירה יש לי?? העישונים לבדם כבר לא מעוררים סטלה. ססעמק.

הפסיכולוגית שלי יצאה לגמלאות לפני כשנה. אז מפה לשם, בשנה ומשהו האחרונים אין לי מטפל/ת כי שרותי בריאות הנפש של הכללית טובעים לתוך הכלום של עצמם. בהצלחה עם לאזן את עצמך. את מכירה את השדים, את מכירה את הכלים המומלצים. אז מה. גם את כל הדיאטות ושיטות ההרזיה אני מכירה. כולל זריקות שמחכות לי במקרר, אבל אני קפואה. יותר קל להסתחרר לתוך מערבולת שאני יוצרת במו ידיי, יותר קל לשקוע לבעיות של אחרים, הכל ולו כדי להמנע מלהתמודד עם המציאות. 

קולות קטנים מנסים לעצור את הבלגן. קולות גדולים יותר מבקרים אותי על הירידה במוטיבציה בעבודה. איך העלו לך את השכר ואת לא מנצלת את זה לעשות שעות נוספות, להכניס מלא כסף, להרגיש שאת מספיקה דברים. איך לעזאזל גדלה ההכנסה ועימה גדלו ההוצאות??? תוך חודשיים הגעתי למינוס שלא הייתי בו מעל שנתיים. 

ואז כשנשאלתי מה מסעיר אותי, מה מניע אותי, המנועים כולם נכבו, המח הושתק. דממה. אין מענה. כלום נאדה.

לו הייתי אמא הייתי נטמעת לתוך חיי הילד שלי. אני יודעת את זה בלי לעבור את המסלול. בחרתי לוותר על זה לטובת החיים שיש לי עכשיו. זה לא שלא עוברות לי תהיות אם בחרתי נכון. להזכיר לי שאם לא אז לעולם לא מאוחר. אבל באמת שבחרתי את הדבר הנכון. אז למה דברים לא מסתדרים מעצמם? כי בין לבין שכחתי לחיות.

מאז האקסית, אם ניתן לקרוא לה ככה, התחלתי לעשן גראס ולא הפסקתי. אף לא ליום אחד מאז.  כוסאמא שלי בסדר?? בלאט.
לפחות 3 שנים שאני מעשנת כל יום, מוצאת שלווה במחיקת מוח. ועכשיו מרככת על האלכוהול לזמן מה כדי להרגיש משהו ששכחתי כמה כמהתי לו. מצד שני כשאני שותה אני מנהלת שיחות נפש עם אמא שלי ואני מבינה אותה פתאום, אמפתית, מכילה, ואז אמא שלי מאושרת. ומה יותר חשוב מזה? אז ממשיכה.

רוצה להתרגש ולהרגיש משהו מבלי להטביע עצמי במסוככים.. אלוהים, מאז שאני ואתה רבנו אני לא מוצאת עצמי.. להאמין בך נתן לי עוצמה מסויימת שאבדה ממני כשסרבתי לסלוח לך. כשהכעסת אותי. כשנתת לדברים לא ראויים לקרות סתם. אבל ללא האמונה נותר בי חלל. ודבר אינו ממלא את החלל הזה באופן ראוי. העולם מטורף. לא בהכרח הייתי נותנת לו גאולה לו יכולתי. אנשים רעים סביבי מקבלים טוב ואילו הטובים נדרסים. הוליווד גרועה ודיסני תת רמה. מה בדיוק אמור להניע אותנו קדימה?!

אני קצת מתגעגעת אליה.. לאחרונה חשבתי על לילית, לילית שלי. זו שהפיחה בי חיים. הכלי שלי להיות ולחוות. מאז ששחררתי אותה משהו בתוכי התרוקן. הילדה הרעה התפוגגה ונשארה מעטפת של מה שהיה ומה שיכול להיות. אני מסרבת בגילי להרים ידיים ולמנוע מעצמי תחושות של חיים.  זה בטוח משהו קטן שצריך לעשות, נידג' קטן שצריך לבצע כדי שתתחיל תנועה.. 

איזה חיים היו לך אם הפסקת לברוח לתוך חומרים זרים. יכולת להטמע בעבודה עד אובדן חיים אישיים. יכולת להשאר כל יום 10-12 שעות, כל מה שתצטרכי ישנו שם. מה יש לך למהר הביתה.. אם החומרים לא יפתו אותך לחזור, תוכלי "לגור" במשרד. מי צריך חיים אישיים, תבני קריירה. כן. זה.

פאק מי. שמישהו ילחץ על snooze.. אני צריכה לחשב מסלול מחדש אבל אין בי פירור של אנרגיה. נעה מכח האנרציה. מחפשת משמעות, ואולי לא משמעות כמו בסיס, גרעין, שורש.. עוגן לאפס את המערכת ולעשות סדר בדברים. לתכנן תוכנית עבודה שתועיל לי, ולפעול על פיה. כן.. לא רוצה שהבועה תתפוצץ אבל מייחלת.. למשהו חדש..

מצאתי לי מן שיטה-לא-שיטה להחזיק עצמי בנקודה מתפקדת אקסטרה אקסטרה (להצדיק את ההעלאה היפה בשכר). כל כמה ימים (ולא יותר משלושה ימים ברצף) אני מתפנקת לי אחרי עבודה עם כוסית (כוס) אלכוהול (טוב, יותר מכוס). מתמלאת באנרגיה טובה מזה, זה נותן לי היי שכבר שכחתי איך מרגיש מאותם עשבים שהינם מעל שנתיים מנת חלקי היומית. אני בנתיב לא הכי אידאלי, אני יודעת. אני מודעת, וכרגע אני עדיין בשליטה. קטן עליי. האנרגיה הזו מניעה אותי עוד טיפה קדימה, וכולם מרוצים.

בלי קשר בכלל, החלטתי לחזור להרגיש איך זה להיות אישה. כן, הצטרפתי למיליוני הנקבות עם ציפורניי הג'ל. בסוף זה מכריע אותך. את רוצה בסהכ קצת להרגיש אישה, סקסית, מושכת. כן, זה נהדר, ידי מאהבת פלרטטנית (ואיזה יפה נראה זין בתוך כף יד עם ציפורני פרחה), אבל ממשיכה בבגדי הקז'ואל-ספורט והנייקי החדש שרכשתי ממיטב כספי. והעיקר שהזרועות מקועקעות, הסטלה במוח וכפות הידיים פיקס. ככה מבלבלים את האויב. תסתכל עליי, מי אני נראית לך? הכי ילדה טובה. ובכלל סטלנית אקסטרה אקסטרה. אבל הכי חשוב נראית בחורה טובה. 

מורידה שלוק השד יודע כמה של ערק אשכוליות, כי הלימונצ'לו נגמר.  יצא לי משפט ככ אלכוהוליסטי.. משעשע אותי. הראש כבר מזמן לא מחובר. ואני מתה על זה. לא אכפת לי ברגע זה כלום. כמעט.
היום 9/11 של האמריקאים, ואני כואבת איתם. לא הכרתי אף אחד מהאסון, לא הייתי במגדלים לפני כן, שום זיקה. רק ראיתי בלייב בחדשות כשמטוס שני נכנס בבניין השני. זה הספיק. מחוברת לעולם. מציינת את היום. כי כולנו בני אדם וחלק מאיתנו מתעקשים להרוס לשאר את הכייף.

התרוקנה הכוס.. אתה לא מתפקד. לך תמלא, אני אמתין.

מקשיבה לאחרונה לשירי קאנטרי ישנים, מהסוג שנחשב לנו קלאסי כי כשהיינו ילדים זה נשמע בין לבין. מוצאת לי נחמה לא קשורה בין דולי פרטון לבילי ריי סיירוס.. שניהם מחבקים אותי מזווית שונה. גררר.. ולפעמים סתם עוברת לי לפטסי קליין או לקני רוג'רס כי יש מגוון רחב מדיי מכדי להתפקס על אחד או שניים. ריקוד של 5 דקות ברחבי הדירה, מצב הרוח השתפר פלאים, כמה כייף!

אז נכון נכון, הייתה כבר תקופה כזו לפני שנתיים שבאה כשהזדקקתי לה ונעלמה חזרה כשלא. אני לא ממציאה את הגלגל של עצמי, ונכון שכמו שבא כך חלף, וכך גם יהיה הפעם. אולי מהסיבה הזו קצת מרשה לעצמי וקצת מפקחת על הנעשה בקומה למטה 😉 כזה עומס בעבודה וככ הרבה ציפיות.. מצד שני.. מזמן לא היתה תקופה ככ שלווה איתו.. מחזיקה עצמי שלא לשקוע לתוך פרנויות של כל מה שיכול להשתבש.. (הכל)

עוד רגע וחצי מתחילה שנה. אולי מתחילה להסתיים שנה.
איך שלא תסתכלו על זה, בשעה טובה עוד רגע והחורף חוזר.. הכל יהיה בסדר.. אני אופטימית..

בשבוע האחרון אני מתחבטת בייני לעצמי אם להתנדב להיות אומנה לכלב או חתול. בינתיים לא נותנת לעצמי לשחרר רסן, כי החיים האמיתיים לא ככ נוחים כמו בדמיון שלי. בדיוק כמו עם ילד, כך גם עם כלב, לטפל באחד אומר בהכרח לוותר על החופש שככ התרגלתי אליו.. אני עוד לא שם. לכן ממשיכה לטפל בחתולה של הביניין, נהנית מליטופי הבוקר טוב ולרוב מילטופי ערב טוב.. דואגת לה אבל ללא המחוייבות. ועדיין לפעמים בערב חסרה לי קצת חברת אדם. אחרי יום שלם של אנשים בעבודה, כאילו רוצה את השקט שלי אבל רוצה גם מישהו לצידי.. לאכול עוגה ולהשאירה שלמה? ואולי בדיוק ככה נוצרה הסטיגמה של נשים וחתולים..

שמונה ועשרה בערב והשמיים עדיין חצי מוארים, השמש עדיין לא החליטה אם ללכת לישון. לכי בלאט, אני רוצה לישון.. אבל כמו תוכי, אם יש אור אני ערה. טוויומאט.. שן קשת ענן.. שמישהו ימזוג עוד כוסית..

יושבת עם בת דודה שלי על המבורגרים מדהימים מרמת השרון ואז היא מתחילה לספר לי על היזיז החדש והנשיקות שלהם. הפירגונים שלי השפריצו לכיוונה, עד החלק שבו סיפורי הנשיקות שלהם הצטלבו עם השוט השני של הלימונצ'לו שלי. ועוד ברקע ברברה סטרייסנד. לא,.. באמת.  וכמה זמן לא חוויתי נשיקה מלאת תשוקה?? אוחח.. 

נזכרתי בפרק של סטארגייט, צפיתי בו בספונטניות.. כמה טוב היה בעולם בתעשיית הקולנוע של פעם.. עלילה, איכות המשחק, אופטימיות.. יכולנו לברוח לסרטים, לעולמות מופלאים. היום למה תברח? לעוד סרט אחד מיני רבים על נשים חצופות עם כוחות על שמעולם לא הרוויחו בזיעת אפן? הקולנוע (א.ק.א הוליווד) ככ מתבזה בעשור הנוכחי שלא נותר לנו מלבד לגלות מחדש את קסמו של הקולנוע האסייתי..

אירופה עולה בחלקה בלהבות, וחלקה האחר נסחף בין ברד בגודל פינג פונג להרי געש מתפרצים. ארהב דומה, רק יותר מפוזר. ממש כמו התחלה של הסרטים שאני ככ אוהבת.. burn baby burn..

סגרתי חודש שלם של חזרה לתחבורה הציבורית ושבירת התלותיות במוניות. גאה בעצמי, גם כשנראה שזה עבר לבלי היכר.. שמתי לב ומחזקת את החלק בתוכי שהחליט לקחת שליטה על מעט מהחיים האלה. עכשיו נשאר למנוע מאחד החלקים להתרגל לכוסית יומית.

יש עוד כמה דברים שאני חייבת לכבוש, יעדים קטנים, הבטחות עצמיות.. תעוזה לחלום על חיים קצת אחרים.. אבל כעת, במבט מסביבי, השגתי החודש יותר ממה שניסיתי ולא הצלחתי בשנתיים האחרונות. מבחינתי הישג חסר תקדים. התחלה של הישגים. קטנים קטנים, כאלה שלא אשים לב איך פתאום הלב יתרחב מעצמו, כי פינינו קצת מפה ומשם והמצבור שנערם התפוגג ונוכל לנשום..

כי אם כבר מסע בזמן אז לימים של מוזיקה טובה..