שבוע שעבר הקורונה הצליחה להגיע אליי. בת של זונה. שבוע שלם לא הייתי בעבודה, שהתווסף לשבוע שלא הייתי שבועיים לפני כן בגלל התמוטטות עצבים קלה עד בינונית. כן, כזה מצב שנים לא היה לי. חודש שמתוכו עבדתי רק חצי, ועוד החודש הכי קצר גם ככה.
הסובייטית שבי מאוד לא מרוצה מזה, בעיקר לא מהעומס הבלתי הגיוני בעליל שנוצר אצלי על השולחן ובאינבוקס. אני לא מצליחה להשתלט על השולחן כבר הרבה זמן ואני לא חיה עם זה בשלום.כל חזרה למשרד אחרי שבוע העלתה מעל 400 מיילים.
מצד שני המצב הנפשי בחצי שנה האחרונה מונע ממני להצליח להתאפס על עצמי מספיק שעות כדי לעשות אובר טיים. להתרכז ולא לפתח התקף חרדה פתאומי. זה מטריף אותי. לא צריכה בוסים שיגידו לי משהו, אני יוצאת מדעתי מהתסכול והפער שנוצר בין המצופה ממני ובין מה שמספיקה בפועל. הרצון לעשות ולהספיק אל מול חוסר זמן להשלים, והנה יום ראשון כבר מתחילים את הטירוף של חודש חדש. עוד שנייה ונסגור רבעון. איך הימים טסים והזמן נגמר.... החיים נגמרים כך..
הרבה שקט ובידוד נקנה לי בזכות המחלה. הגעתי למצב שאני לא בורחת הביתה אלא מתבאסת לשוב אל בין 4 קירות. מיציתי את הלבד. סדרתי כל מיני דברים בבית, הזזתי רהיטים, זרקתי מלא דברים.. ועדיין אינטרוורטית כמוני והנה גם לי יש גבולות.. כמהה לבחוץ, ובחוץ רוצה לחזור פנימה. אני מצליחה לשבור שיאים של עצמי של סתירות פנימיות.. חלק ממני רוצה לצאת וללכת ולהסתובב, אפילו סתם ברחוב בערב, לטייל.. לראות עולם? משהו?.. ואז החלק השני החלש שבי שחייב שיקחו אותו יד ביד כדי לעשות את כל אלה, נותר בבית. כי אין יד.
הדבר היחידי שבאמת חיובי מבין כל השבועות ההזויים האלה הוא זה שהמשקל נזכר להמשיך לרדת.. מרגישה את זה בבגדים סוף סוף. אט אט מתקרבת הנקודה שבה מאוד אהבתי את עצמי כשהייתי בה. זה נחמד.. מצד שני עדיין לא זזה מספיק, איך בסוף אנחנו האויב הכי גדול שלנו.. אם כי מבינה שלזוז וללכת ולהניע את עצמי עובד בימינו כבר לא פחות עבור הנפש מאשר עבור הגוף..
אתמול היו בחירות, לשם שינוי הלכתי לבחור ורצה הגורל ובחרתי בזה שזכה. לא חושבת שזה קרה לי אי פעם. לא ברשות ממשלה ולא ברשות מקומית. (לו קרה- מזמן היתה פה לגליזציה). הפעם הצלחנו לשנות, בשאיפה לטובה.
בשבועות האחרונים גיליתי שאחד הדברים שהכי מצליחים להרגיע אותי ולהניע בי אנרגיה נעימה וחמימה זה לשים פלייליסט של כל מיני שירי הסדרות שגדלנו עליהם, נעימות הפתיחה, פסקולים. זה פשוט מהדברים הבודדים שתמיד חייכו אותי כשבפנים לא היה חיוך, ולא משנה מה הסיבה שבגללה ברגע מסויים מצב הרוח היה בשפל..אולי זה בגלל שפעם היה יותר פשוט? טוב? מהנה? ואולי זו רק הנוסטלגיה שזורמת בדם.. לא יודעת, אבל בתקופה כזו שיש המון בלגן ואי וודאות ותחושת עננות מכסה, אין כמו חמימות פנימית כדי להעניק תחושת אופטימיות, קצת תקווה, להניע בנו משהו שצריך להניע בשביל הנפש..
קחו קצת ליטוף לנפש, חיוך לבפנוכו 😄 ממני באהבה
