שלומות אנשים יקרים, לא הייתי כאן זמן מה, התגעגעתי, חייתי, הופתעתי וחזרתי לשגרה לחוצה. חיה בעולם אחר מסתבר. בזמן שכולכם (או 99% מכם) הייתם ערים במוצ"ש עם הידיעה שהטילים יצאו ובדרכם, אני הלכתי לישון לפני שיצאו ונרדמתי וישנתי שנת ישרים (עד כמה שזה אפשרי בימיי) כמו אדם חופשי ומאושר שאין איום איראני על חייו. כך גם התעוררתי.
רק בשבע בבוקר באמצע שיחת משרד, עוד לפני הקפה הראשון עם הסגריה, הבנתי שפספסתי אירוע דרמטי של 331 טילים מאיראן. האיום הקבוע בנאומי ביבי באו"ם שזכה ללעג והתעלמות. בחיי שישנתי את הכל ולא הרגשתי או התרגשתי מדבר. הרגשתי ברת מזל לעומת כל השאר שהגיעו למשרד שבורים. יייההייי מי.
חיי המין שלי במצב מצויין, ותודה ששאלתם. לא גמרתי כמה שבועות (הוא גמר מלאאאאאאאאאאאאאאאא) והשיא הקרוב תלוי ביום שנהיה לבדנו בלי הילדה, בחופשת הפסח, מתישהו. בד"כ אין לי גם ככה חשק, אבל הפעם ממש בא לי כבר לפתוח את המשחק הילדותי מטופש וסופר סחי של משחק קופסא לזוגות נועזים. יאללה יאללה, אני יכולה ללמד אותם בלאט. אבל בא לי לעשות משהו שונה ושטותי מבלי לדאוג לקיום שלי. אז הבטחתי להגיע חלקה, ומוכנה ומזומנה. אפילו השארתי אצלו בחדר השינה את השרביט כדי לא להתפתות לעשות ביד. ולא שכחתי מהפלאג האנאלי החדש שהזמנו וטרם חנכנו, זה שמתנפח… הו, כן!
בעבודה אני חשה אונס יום יומי ולא מהסוג המהנה בלאט.., ניסיון לעמוד בלו"ז הלא אנושי שלהם, על אף שהזונות החליטו להכריח אותנו לחופשה מרוכזת. כבר מראשון הקרוב! אז פרפקציוניסטית כמוני גרה היום במשרד ותאנוס עצמה גם מחר וב-30 לחודש כשנחזור כדי שהכל יעמוד בלוחות הזמנים נטחן עצמנו עוד קצת. בלאט. כי למה לא, זה עבד לקומוניסטים.
אתמול היה לי פליי דייט עם השכנה מלמטה והכלבה שלה, פוינטר חומה בת 5. עלה בי געגוע לאהבת כלב, וזה היה פאקינג שווה את זה!!! קבלתי כ"כ הרבה ליקוקים וחיכוכים שהרגשתי הכי נאהבת בעולם.. אלוהים כמה חסרה לי אהבת בעלי החיים.. אבל בסדר, מצאתי פשרה מול היקום, האהבה לחתולים נפתרת בזכות החתול של השכן מעבר לקיר, האהבה לכלבים נפתרת בזכות השכנה מלמטה. אני עוד מייחלת לרגע שהיא תיסע לאנשהו ותשאיר לי את היפיפייה החומה הזו לזמן מה.. הו האושר!! אולי אז סוף סוף אזיז עצמי להליכות..
האיראנים לא מפחידים אותי. חבורת אימפוטנטים. ופרסים.
פעם היה לי סטוץ עם פרסי. מתופף. הייתי צעירה תמימה, והוא היה חרמן במיוחד. זוכרת רק קירות עם בידוד מפני התיפופים שלו. היום אפילו לא זוכרת איך קראו לו. אבל זוכרת שהיה, זה ודאי שווה יותר..
הערב אחרי 10 שעות במשרד (אירוע סופר נדיר אצלי מאז השביעי באוקטובר) חזרתי הביתה מעט רועדת מכל מיני חרדות קלות, והחלטתי לא להכנע לתחושות השליליות. בהחלטת רגע, בעקבות איזה סרטון ביו טיוב, מזגתי לי וודקה אשכוליות, ומשם כבר בשנייה. הספקתי לדבר עם אמא שלי (ויבינו חלקכם כמה קשה השיחה עם האמא הסובייטית..), ולתקשר עם שאר משפחה בשעה האחרונה כמו שלא תקשרתי שבועיים. בזכות זה. הוודקה עשתה אותי פטפטנית. ואז כשסיימתי עם כולם, הבנתי, כשנגמר עם מי לדבר צריך לכתוב לכם. כי למה לא. ולמה לא יותר.. זו דילמה אחרת ליום אחרת.
שלוק, לוודא שהערפול ישאר עוד זמן מה.. לפחות עד סוף הפוסט. או העריכה שלו. או גם וגם. רגע, עוצרת לגלגל. מיד נמשיך שידורינו.
הזריקות המפורסמות (ולא מהסוג החדש שהגיע עכשיו לארץ במחירים שמצריכים מכירת כיליה אחת לפחות, בחודש) אכן הורידו לי 5% מהמשקל כמובטח אבל אז, עכשיו, נתקעתי שוב. באותו משקל כמו בפעם שעברה שנתקע והרמתי ידיים כי שנאתי את הדיאטנית הפסימית. הפעם החלטתי לא להתייאש, המשקל ירד לפני שאני אתייאש בלאט! אז לא מתייאשת! ממשיכה ומייחלת לרגע שבו היקום יכריח אותי ללכת יותר, לזוז, לעשות את המעט אקסטרה הזה שיעשה את כל ההבדל. החלק היחידי שאני מחזיקה לזכותי כרגע הוא העובדה שאני מיום ליום מלמדת עצמי לאהוב את עצמי ככה, עם הקמטים בבטן, לא מלידות אלא מעלייה וירידה במשקל בכמות מאסיבית בשנים האחרונות. מלמדת עצמי לאהוב הכל, מהקמט הקטן בזווית העין, ועד הקפל הכי עמוק בבטן. ורק עכשיו לקראת אמצע שנות הארבעים אני מגלה שיש בי המון שלווה והכלה עצמית מבעבר. אהבה עצמית שלא חשבתי שאפשרית.
לו אהבתי עצמי בשנות העשרים לחיי כמו שאני אוהבת את עצמי בשנות הארבעים לחיי, הייתי היום אדם אחר. ולמרות ועל אף, מודה על החיים שהיו והבחירות שעשיתי. מודה על האנשים שהיו ועברו. אלה ששכחתי את שמם אבל היו חלק מהשנים היפות. פעם עוד הייתה רשימה וציונים. כן, חחח היו ימים כאלה. מענין איפה הם היום.. בטח נשואים עם מיליון ילדים..
מה עוד היה לנו? ליקוי חמה מרהיב, התחברתי לערוץ בדאלאס ששידר את זה בלייב וזה היה פנומנלי! שמחה שזכיתי. הבא יהיה בעוד שנים רבות מדיי, וודאי אחרי זמני. למרות שכשבא לי להרגיש הכי קרובה, מתחברת לוויאג'ר או TNG ולכמה שעות יכולה שוב להיות בעולם טוב יותר. הרבה יותר.
מחר יום חדש. לחץ חדש ישן. החברה שרוצה ממך יותר, בפחות. העולם ששונא אותך מול אלה שבעדך אבל שקטים. העולם שיצר את זוועות מלחמת העולם השנייה חווה בגרסא משופרת את זוועות המאה הנוכחית. אנחנו העדים. חסרים לנו רק המספרים החרוטים על גופנו בדם. האלוהים שלנו יושב למעלה וממתין לרגע שבו יהיה הכי משתלם להכות בנו. בעם שלו ששכח את הישר והטוב, שסרח לטובת טובות אישיות וגאווה. ששכח את דרך הישר. או שאין שם כלום והאנושות פשוט מבקשת להכחד.
עד כאן מכאן. שאו ברכה, עד הבום הבא..