בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני חודשיים. רביעי, 4 בספטמבר 2019, בשעה 18:13

אין ספק, אני הייתי סקפטית כשהפסיכולוגית הציעה לי לעשות את המשימה הזו, כל יום להאריך את זמן החשיפה שלי לעולם, להקטין את ההתבודדויות, כלומר לעשות משהו אחד חברתי/ מחוץ לבית/ כייפי עבור עצמי. הייתי סקפטית לגבי יכולתי ליישם, עברתי תקופה מאוד קשה מלאה בחרדות קשות והסתגרויות.
והנה.. עבר כשבוע, ולמעט יום אחד, בשאר השקעתי מחשבה וזמן בעצמי - מה לעשות, לאן ללכת, את מי לפגוש, והכי חשוב, איך לוודא שזה יהיה לי כייפי. לא כזה קל.

כך עשיתי יום יום, כל פעם משהו קטן, ולמחרת מעיזה קצת יותר, ואם יש נסיגה אז בסדר לא נורא, למחרת חזרה על הסוס.
בהתחלה זה היה על סף העונש, לצאת בכח ולתקשר בכח עם העולם (למרות שהייתי מקסימה בכל השיחות, בכל זאת המסיכות שלי מאוד משכנעות).
עם חלוף הימים התחלתי למצוא סיפוק בזה. מה שקרה הוא שלא רק שזה עשה לי נעים, כי זה נחמד לבחון את עצמי במראה וסוף סוף להעריך את עצמי, את הדרך שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, זה גם חיזק אותי, כי העולם הגיב אליי, חיבק אותי לא ממקום של חמלה אלא מפירגון ואהבה. המחמאות שהגיעו בכל בוקר, 3 הימים האחרונים שהיו פשוט טובים.. דברים משתנים. לאט ובתחומים שונים. אבל העיקר להיות בתנועה. לצאת מתוך הראש שלי אפילו רק לשעות ספורות ביום ולעשות משהו בשביל עצמי נטו.
מי היה חושב. 

על פניו אכן נראה שמתחילה מגמת שיפור, לא רק ברמת השעות אלא ברמת הימים.. השיפור מורגש עבורי פחות במבט כללי מלמעלה, אלא יותר בדברים הקטנים, ההצלחות הקטנות בדברים לכאורה שוליים שעבורי היוו מכשול רציני. תמיד נהגתי לומר שאני מתקדמת לאט ובצעדים קטנים, אך כבר זמן מה שמתקנים אותי שאני צריכה להביט על כל צעד כזה שהיה קשה והתגברתי עליו, כניצחון, כהישג. לעודד ולחזק ולאהוב את עצמי כאילו הייתי לא אני אלא חברה טובה ואהובה. להביע כלפי עצמי את אותה חמלה, אותו חום ואותן פריבילגיות.
מה חשיבותם של שיעורים שמעניקים מורי דרך ארעיים אם לא נפנים אותם? לכן מתאמצת. לוקח זמן אבל בסופו של דבר הדברים החשובים מופנמים. אני מרגישה כל הזמן שאני חייבת ללמוד עוד, לחקור עוד, עליי ועל החיים. ליישם, לשנות, להתהוות מחדש. הגיע הזמן להמציא עצמי שוב מבראשית. זו כנראה הסיבה שהסקפטיות החלה להתמתן, התחלתי לעשות דברים קטנים שנמנעתי מהם. בעבודה בעיקר. התחלתי להתלבש כמו שאני רוצה להרגיש, צבעוני (שמח), צמוד, סקסי (אך לא פרובוקטיבי) בכל זאת יש לי מוניטין לשמור עליו..  הדברים הקטנים שעושים לך נעים :)

אני אוהבת את ימי הלמעלה שלי.
ההתרוצצויות, ריצות ממש, ואז לגשת לחברה שעברה לידי במסדרון בעבודה וסתם לחבק אותה חזק כי היא מותק ואני במצב רוח טוב.
אני נהנית מהתגובה של אנשים סביבי. אני נהנית מהחיוכים והבדיחות, לצד ההתנהלות המקצועית. אני אוהבת את מי שאני איתם. את החיוניות שבי.
אוהבת להיות שם האחרת. רגישה ברמות על אנושיות עם הלב הכי גדול.. כמו דובון אכפת לי.
בעבודה אני מרגישה כאילו הצבע של ההווייה שלי, יהיה באשר יהיה, תמיד בעבודה יהיה חד יותר מאשר מחוץ לה.
באמת נהיה לי כייף יותר. הדרך ארוכה, וספק אם אי פעם נגיע ליעד.
אתגרים מחכים לי מעבר לכל פינה, אבל ביממה האחרונה, לכמה רגעים, קרני שמש חדרו מבעד לצמרות העצים ביער הסבוך שלי.
וחייכתי וצחקתי וחזרתי קצת לנשום.

האם אעז ואומר שחשתי טעמו המחודש של אושר בימים האלה?.. 

אעז :)

 

 

 

 

לפני חודשיים. שני, 2 בספטמבר 2019, בשעה 16:10

ניצול משאבים כדי להצליח זה ברור. תלוי מה היעד שלך. אצלי המשאבים העיקרים שעומדים לרשותי הם אנשים.
לפי הצורך נבחרים המשאבים, וכרגע הצורך שלי הוא למצוא את דרכי בתוך היער הסבוך שיש לי במח. כל פנייה לשביל לא מסומן אחר מכניסה אותי לדרמות פנימיות חדשות, עוד סרט אימה, עדיין לא חשבת על זה ועל זה. חיות יער טורפות מאיימות- מחשבות מחשבות מחשבות, ותנאי השטח מקשים על תנועה חלקה לעבר היציאה- דמיון מדהים בכישרונו להעלות את כל המחשבות לסרט מוחשי ודרמתי על סף טראגי מול עיניי בכל רגע שלרגע נסחפת לתוכן. 
איפה לעזאזל איזו קרחת יער מסכנה שאוכל לראות קצת שמיים? פה נכנסים המשאבים שלי. 

מהלך 3 השנים שאני  בכלוב הכרתי שלל אנשים- מגניבים, מוזרים, פחדנים, אלימים, מבריקים.. מכל וכל. לאורך התקופה הזו אספתי לי קרוב אליי כמה מן הדמויות שהגיעו לאינטימיות רגשית עמוקה איתי. אנשי המגע נטו היו עשו נתנו והלכו. אבל אלה שנגעו בנשמה פעם אחת, תמיד שמור להם מקום. ובין אם ישן או חדש, אני מוצאת בכל תקופה אנשים מדהימים שמגיחים דווקא בתקופות שדורשות למידה עצמית והתבגרות מהירה. נק' מבט ששונה משלי, מבחוץ פנימה, תוך הכרת הרקע, מעניקה ראשית את האמפתיה. אחכ אני פשוט מסוקרנת. 

אני חושבת שסקרנות לידע של ממש חזרה אליי (מאז התואר) רק בשנה וחצי האחרונות. למידה אקטיבית מספרים, מאמרים, סרטונים, ועדיין היה חסר משהו.
אז התחלתי לדבר עם אנשים שונים, בין אם בעבודה, ה"ירקן" שלי, המוכר בחנות הטבק, האישה בחדר ההמתנה לרופא וכאלה. המח שלי נפתח ככל שנפתחים בפניי יותר ויותר זויות ראייה. ככה בזכות גבר מקסים שהכרתי פה, ומשוחחת איתו כבר זמן מה, אני מקבלת רעיונות, אני מקבלת דרכים להביט על המצב ברגע נתון, מפנימה, מעבדת ומגיעה למסקנות מסויימות. השלב הבא הוא עליי. היישום. לפעמים מצליח, לרוב לא. אבל נחושה בדעתי שזה ישתנה. 
אני אוספת סביבי את האנשים הטובים, אלה שעוטפים אותי בחום, אכפתיות או אינטלקטואליות מדבקת :) סקס ואינטיליגנציה. שלמות.

בתקופה האחרונה, להבדיל מקודמותיה (עד כה), אני שמה לב שככל שאני מודעת יותר ובעיניים פקוחות יותר, אני שואלת את עצמי יותר, מעלה ספק בכל מחשבה. המח בטורבו בניסיון להגיע מהר יותר לקו הסיום. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני אאלץ לעשות את הדרך. במקרה הטוב אמצא דרך קיצור קלה.

אני לא מצליחה למצוא את לילית. אם היא בפנים היא קבורה עמוק. מאוד עמוק. מה לא ניסיתי.. עשיתי ביד עד שיצא עשן (אחרי הפוסט הקודם היו עוד שעה וחצי של אורגזמות-משחק מחשב-פורנו ואורגזמות - משחק-פורנו וכן הלאה). פעם הרבה חרמנות היתה מספיקה להופעת לילית. זה לא עבד. שלב 2, לנסות אותה עם אלכוהול.  אבל אז מה? הדרך תהיה ארוכה לגרום לה להשאר עד אז יקרו מיליון דברים. מחזק את זה שהדרך עדיין נמשכת וקרחת היער רחוקה.

מזמן לא עמדתי מול מישהו באיזה מקום וחשתי משיכה עזה אליו, גם בלי להכיר אותו.
אתם מכירים את זה, כשהלב טיפה מגביר קצב, עקצוצים מתגברים בין הרגליים..
ואז הראש לרגע נודד ומדמיין דוגי משובח.. 
אז כזה.

אני רוצה להיות אמיצה.
אני רוצה להתגבר על כל פחד שבי ולעשות מה שאני רוצה למרות הבלגן בבטן וההיסטריה הפנימית המוחלטת.
אני רוצה לצחוק אל מול הסכנה, אני רוצה ללמוד הגנה עצמית סתם כי בא לי להיות מגניבה (דונט ג'אדג'),
בא לי לעשות את הקורס במד"א שככ התלהבתי להרשם אליו, אני רוצה לרצות ואז להיות מסוגלת לנהוג,
אני רוצה לטפס על הר געש, אני רוצה להגיע כבר לפאקינג אמסטרדם (כן אני יודעת, איזה מן סטלנית לא היתה באמסטרדם),
רוצה לדכא בתוכי לחלוטין כל רגש של קינאה או רכושנות. יש למישהו מכונת זמן לוודסטוק? בין קוק לל.ס.ד הייתי לומדת שם אהבה אינסופית בין כולם לכולם...

קל לי להגיע לתובנה עמוקה כשאני ממשילה כל דפוס התנהגות ליישות פנימית. כך מלבד העצמי שלי יש קולות אחרים רבים. הדומיננטיים הם אלה שמשפיעים לי על הדרך.
אחת האהובות עליי היא מי שאני בעבודה- תקתקנית, מצחיקה, עוזרת לכל מי שיבקש, מקצועית, חברותית, שונה (בכל זאת מעל 20 קעקועים), חזקה.. - כבר אמרתי שאני אוהבת את החלק הזה שבי?
ישנה כמובן הותיקה מכולן, לילית. הזונה המלכותית, העוקצנית, המרדנית, חדה, מפתה, טורפת, השדה המיתולוגית בצורתה הקדמונית. היא קצת סדיסטית. :)
ישנה הילדה הקטנה שעברה טראומות ילדות שהטמיעה חרדות שונות לאורך השנים, פועל יוצא מקיומה- חיים שלמים של הימנעויות והרבה שתיקה. המחיר בעיניי גבוה מדיי.
ואז..
ישנו הצד הפצוע. זה שחווה אונס ושאר הטרדות מיניות. הצד שניסה להתאבד פעמיים. הצד שמטרפד אותי בכל פעם מחדש. רגע אחד לפחד מהמוות ורגע אחד לכמוה אליו.  צד פצוע. צד שמתחנן בכל רגע נתון לחום, קרבה ואהבה. הצד שזקוק לחמלה שאין בי להעניק לו, למרות כל מה שהפסיכולוגית אומרת. מזוית הראייה שלי, הצד הזה הוא האוייב שלי, השיחים הסבוכים ביער שלי, הגזעים העבים, הענפים הרבים והדוקרים, הזרדים והקוצים שנטחנים תחת כפות הרגליים עם כל צעד. העיניים תרות, מנסות להתרגל לאפלוליות, מחפשות כל הזמן את הדרך החוצה.. האוייב הכי גדול שלי. אין בו חמלה, אין בו גאווה או בטחון, אין בו אהבה, אין בו שמחה או הוקרת תודה. אין סקס, אין תשוקה. אין יצירה או צמיחה, התפתחות. ריק. 

משהו מעניין, בהמשך ליער, אחד משני הרגעים שאני יכולה להעלות בעיניי רוחי שחוויתי כרגע כמעט אלוהי, משהו מרהיב ומרגיע של הטבע/יקום, היה עצי היער בצידי הדרכים בבלרוס. בטיול שעשיתי שנה שעברה, הייתה לנו נסיעה של איזה 4 שעות צפונה ממינסק לעיר ילדות משפחתית. הייתי במצב רוח נוראי, אחרי כמה התקפי חרדה, לא אכלתי ובקושי תיפקדתי. אבל דווקא בחלק הזה פתאום משהו בי ניעור. פילו כשעברנו באיזה שלב באנדרטה לנספי השואה מאותו איזור, למרות העצב שעולה, בעיניי אפפה את האיזור איזו הילה. הכל היה שקט, ציפורים מעת לעת. עלי שלכת על הארץ ומכל עבר עצים גבוהים ודקים ירוקי צמרת, העלו בי תחושות כאילו אני מביטה בחיים קודמים, יותר מכל דבר אחר. היערות האלה הכניסו אותי לפוקוס. תמירים, צפופים לאורך עשרות קילומטרים. הבטתי בהם דרך השמשה, גשם שהחל לרדת טיפטף על החלון ויצר חיץ של כדורי מים על נוף העצים הרטובים.. הכל היה יפה, קסום, כמו מהאגדות. ושם הייתה שלווה נקייה ואמיתית.

במחשבה מעמיקה יותר, אלמנט היער הולך ומתרחב אם נזכרים בפנטזיה שעדיין, 15 שנה לפחות לקיומה, לא הוגשמה.
לא משנה מי הגבר שהיה באותה תקופה. מעולם. סקס ביער בגשם. זה הכל, אין דרישות ספציפיות.
הייתם חושבים, מה הבעיה, יש כמה חודשים בשנה עם גשם, תפסי מישהו וליער. לא פשוט.
כולם דברנים אף אחד לא רוצה באמת לעמוד בגשם רטוב ולזיין ככה. (ואולי אני טועה.....) 
אז יכולתי למצוא כל מיני דרכים לעקוף את זה, סוג של לעגל פינות בפנטזיה. ועדיין זה לא קרה. 

יער כאויב, יער כשלווה, יער כפנטזיה לא ממומשת. מעניין. 
פייר הייתי לוקחת עצמי כפרוייקט אם הייתי פסיכיאטר שנתקל בי.. זה תרחיש דווקא לחווייה מעניינת במיוחד, 
עם העדפה לצעיר יחסית נאה ודומיננטי עם מבט בעיניים שגורם להרגיש כאילו הוא קורא אותי בלי מילים, לעומק הנשמה..
ממ.. ריגשתי את עצמי לרגע ;)

הלו, יש פסיכיאטר באולם?

 

 

 

לפני חודשיים. ראשון, 1 בספטמבר 2019, בשעה 11:29

כשקמתי הבוקר ידעתי שזה יום טוב להשאר בבית. 
6:00 כבר אין מה לחזור לישון. כי ככה זה-
לעבודה בקושי קמה, ליום חופשי- פורפרה.

אז ניקיתי וסדרתי את המטבח
הפעלתי מכונת כביסה, לכן כל מה שעליי
הסרתי. ומאותו רגע- בעירום מלא.

הכנתי לי קפה, עשנתי עצמי לחצי דעת
שיחקתי משחקי מחשב מאתגרים
צפיתי בכמה סרטוני יוטיוב, ופתאום..

עלה בי החשק, סתם כי אני ערומה בבית
והכלב מביט בי בתימהון אדיש,
אז החלטתי שבא לי משהו אחר.

אחרי חיפוש מהיר יחסית
מצאתי לי פורנו הארד קור
יפנים וכל השיט השרוט הזה..

לא יודעת כמה זמן עבר
עד שהכסא הפסיק לספוג רטיבות עצומה
עד שהאורגזמות פסקו

יותר משבע, פחות מעשרים
ובכל אחת העיניים מתגלגלות למעלה
הנשימה נעתקת, היקום נחשף

מח מתרוקן, רק החשק עטף
מה בא לי עכשיו? מה נשאר לעשות
כשאחרי כל שנעשה, ועוד לא חצות היום..

 

 

 

משעמם לי.

 

 

לפני חודשיים. חמישי, 29 באוגוסט 2019, בשעה 17:55

נפל לי פתאום האסימון.

אני יודעת מה יפתור את אחת הבעיות.

(אולי אפילו אחרות)

 

לילית

 

 

בואי נהיה שוב זונות מלכותיות, שרוטות קצת הרבה ובעיקר חופשיות לעשות ולהיות!

 

לפני חודשיים. חמישי, 29 באוגוסט 2019, בשעה 15:22

אז הפסיכו אתמול נתנה לי משימה, על מנת שאשוב לחיות ולא רק לשרוד.
על מנת שהחלק שבי שרוצה להנות לא יוגבל יותר על ידי החלק שרוצה לברוח, להסתגר ולהיות במגננה מתמדת מהעולם.
כל יום לעשות משהו מחוץ לבית ו/או חברתי. לעשות משהו שמטיב עימי. לעשות עבור עצמי.
לחשוב על טובתי ומה שעושה לי או יעשה לי טוב.
לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אני גרועה בלתת לעצמי, אני טובה בלתת לאחרים.

 

היום היה יום שהתחיל טוב הפך לרע ואז..
אז החלטתי לעשות בשביל עצמי.
להתגבר על אחד הפחדים שתוקעים אותי.
ליום אחד להתגבר. ולנוע.

אז עשיתי.

היום נתתי לעצמי סיבות להיות גאה בעצמי. 

 

ויהי ערב ויהי בוקר, יום 1.

 

 

 

לפני חודשיים. רביעי, 28 באוגוסט 2019, בשעה 11:15

מדהים איך כמה משפטים יכולים להאיר בך את היום.. איך התחלה נעימה מלטפת לך את שארית היום. חבר ותיק, מעל עשור וחצי, עוד כשכתבתי בתפוז.. סקסי, מבריק, חכם עם עצות טובות כבר שנים. לא שוחחנו זמן מה וכעת הוא בכלל בחול. 

המשיכה שלנו היא בעיקרה אינטלקטואלית, המילים, הכח שלהן עליי.. ואני לא מדברת על קוצי מוצי. ככה זה, הוא נשוי.  למרות הסטטוס הצלחנו לפתח קשר 99% אפלטוני פיזית (לפחות עד לפני כשנה), אבל מפרה אותי כמו שמעטים יכולים. החוכמה שלו והרגישות שלו אליי מחרמנת אותי.  

הנעים שלו סחף לי את הבוקר. סוף סוף התחלה מרגשת, איזה מילים.. והכל רהוט ככ...

מצב הרוח הזה ביממה ורבע האחרונים, בנוסף לתובנות שהגעתי אליהן, אחרי כל מיני סרטוני מוטיבציה מצויינים, הצליחו באמת להעלות בי קצת מוטיבציה משל עצמי. ככה החלטתי לחשוף עצמי מחדש לעולם.

בשבועות האחרונים היו שיחות עומק עם גבר שהכרתי כאן ועדייו משוחחים מדיי יום. לקח זמן עד שניחוח השיחה התפקס לפינות בעלות אופי יותר מיני. אני אוהבת את השיחות האלה, איתו או אחרים, כשהכל חופשי וכייפי, כשאפשר לחלוק מכל וכל.

אני מתחילה להפתח רעיונית (בשעה טובה) ללחזור למפגשים מבראשית, כמו בימים העליזים. אני מבינה גם שזה יעשה לזוגיות שלי טוב. לשחרר קצת את החבל ממנו, לתת לי לפרוק במקומות אחרים ולהעניק לו כך בת זוג שלווה יותר, שלמה יותר, אוהבת יותר..

אנסה את הצעד הראשון מבחינתי היום או מחר. קפה עם הנשלט הראשון שלי בכלוב. האמת שלא רק הוא התגעגע. היו לנו זמנים ממש טובים. אז חושבת לעצמי, צעד צעד אבל לכבוש את החששות הבלתי נראים ובלתי מבוססים שתוקעים את החיים שלי, ולחזור לעולם שבחוץ.

כשהגעתי לנק' שבה משעמם לי עם עצמי בעולם, הגיע הזמן לשוב ולעורר עניין, לכל הפחות עבור עצמי, כדי להתפתח, להיות טובה יותר, לתרום לאנושות קצת ממה שיש לי להעניק. 

איך אמרו חכמינו, שלח לחמך על פני המים.. והאורגזמות יבואו. 😉

 

לפני חודשיים. שלישי, 27 באוגוסט 2019, בשעה 17:59

סרטון ורבע של פורנו.

ארבע אורגזמות.

זו הייתה אתנחתא נעימה..

 

העיקר שחזרתי למנהגיי :)

 

זה הלינק, כי ביקשתם, אחד האהובים.. משום מה :)

https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5c529cc8944fd

 

 

 

 

לפני חודשיים. שני, 26 באוגוסט 2019, בשעה 22:18

יומיים ברצף אני מסיימת את הערב עם פורנו ואורגזמות. לפני השינה. כי זה כייף. כי זה משחרר לחצים.
כי אני אוהבת לישון אחכ בלי תחתונים רטובה ונוטפת. כי לישון בלי תחתונים מרגש אותי בנדירותו.
כי תחושת חופש תמיד נראית לי כמיראז', יעד שנראה כאילו כן אך למעשה לא קיים.
יש רגעים שתחת שולט אמיתי החופש ממלא, לפחות לזמן קצר.. לטעום מעוף אינסופי.. 

לאחר מס' ימי חפירות קשים, נהיה לי היום קצת שקט בראש. ואז כצפוי נפילת מתח. הגוף נכנע.

מתלבטת אם להזרים עצמי בכח או להתכרבל לתוך שינה שלווה למעט השעות שעוד נותרו..
אופציה א או אופציה ב?.....
ובכן, להזרים בכח לא שווה הרבה כשאתה לבד..
אז לגלגל ולשקוע לשלווה זה מה שיהיה.

 

מאידך

 

אם היית פה, לבוש או ערום, לא היתה בכלל התלבטות. תמיד ישנה אופציה ג', אתה יודע. 

רק אומרת.

 

 

 

 

לפני חודשיים. שני, 26 באוגוסט 2019, בשעה 16:35

רכבת ההרים בדיוק מסיימת צלילה מהירה כלפי מטה, מתחילה להתכונן לטיפוס מעלה.

אני יכולה לשבש אותה לכל כיוון או לנתב אותה למקומות טובים. 

יש משפט שאני אוהבת של מריאן ויליאמסון- "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? (...) כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

אם אנחנו כאלה עוצמתיים, הדימיון הוא כלי פנומנלי שרובנו לא מנצלים באופן מיוחד, חונכנו לצנעה, לא להתרברב. עבורי התרברבות אפילו פנימית לא יאה. מן שריטה שאני מאשימה את החינוך הסובייטי על קיומה. כסוג של תירגול אני טורחת פעם בירח מלא להתעכב רגע מול המראה, לחייך אל עצמי ולהודות שאני מסכימה עם המחמאות.. רגע אחכ זה נעלם מאחורי פרגוד והצניעות הפנימית משתלטת. 

צניעות ובדסמ. כן.. שילוב מעניין. יכולה לסיים סשן מלאה סימנים סגולים ושאריות ד.נ.א לא שלי על כולי, אבל לפנטז עם עצמי דברים קינקיים במיוחד אני נבוכה לעשות. מסמיקה את עצמי. מוזרה ככה. 

"משיכה מינית היא חמישים אחוז מה שיש לך, וחמישים אחוז מה שחושבים שיש לך." ~ סופיה לורן

"הסקס היחידי שאיננו טבעי הוא זה שאינכם יכולים לבצע." ~אלפרד קינסי

רק צעד אחד קטן.. ו..

 

 

 

 

לפני חודשיים. ראשון, 25 באוגוסט 2019, בשעה 21:13

עכשיו אני מבינה שטעיתי. זה לא נכון שנעלמה לי היכולת לדמיין וליצור עולמות בראש שלי..
הדמיון שלי פשוט עבר הטמעה מעולם היצירה לעולם בדיוני אימתני שמתקיים רק בראש שלי אבל שולט בכל הגוף..
כל יכולת הדמיון שלי מפוקסת בראש שלי על תרחישים לא הגיוניים, לא מציאותיים ובעיקר מכאיבים. לי.
חיה כתחת צילו של בריון ענק שהולך אחריי לכל מקום. מכה אגרוף באגרוף, מסמן לי שאני היעד הבא..

כמה מטריד להתמודד עם התובנה שהאוייב הכי גדול שלך הוא אתה: 
הלוחם שכבר מאומן בהרס עצמי, עם ניסיון של חיים שלמים.  איך מנצחים את עצמך?

מנסה לנטר את אופיין של המחשבות שלי היום, להבין את הלך הרוח. מייחלת ליום טוב יותר מחר. פחות בלבול..
חברה מהעבודה שלחה לי מקודם הודעה ושאלה לשלומי, אמרה שדאגה לי היום. הלב קצת התחמם.. עולה בי מידה קלה של תחושת בטחון. האדמה קצת פחות רועדת תחתיי. זה נעים.. פחות לבד.

נפשי זועקת בכמיהה עצומה למורה דרך.
דמות שתביא עימה סדר לכאוס. הגיון במקום ספק.
שקט, רגעי שקט..

רק לפני שעה מצאתי עצמי נסחפת למערבולת רגשות מסחררת ואפלה כחור שחור.. ישבתי מתייפחת מול המסך, מקשיבה לאיזה סרטון  מוטיבציה (אירוני?..) ומנסה להבין מתי לעזאזל הכל השתבש לי ברמות כאלה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה, כעת הם מאוד דומים למה שרוב חיי חלמתי, ולמרות הכל מאוכזבת. עם העיניים בהווה אני כבר לא רואה את הזוהר שראיתי אז, שחשבתי שיהיה בי. אין נצנצים. כלום לא בא בקלות אף פעם.בכל שלב אני רואה את הבעיה הבאה שאני צריכה להתכונן לקראתה. לפעמים כמעט שוכחת שהכל לוקח זמן, בעיקר תובנות ושינויים מעשיים, אה כן ושחיינו קצרים מדיי לכל השיט הזה. אולי זו הסיבה שאני מענה את עצמי במלוא עוצמת הקיטור ולו כדי לנסות גם אם בדרך פחות שגרתית להכריח עצמי לצאת לעולם ולהנות ממנו. לחיות את החיים ולא רק לשרוד בהם. לפעמים זה אומר להתעמת ולכאוב ולהגליד ולצמוח. לפעמים צריכה דחיפה. לפעמים צריכה מישהו לצעוד לצידו. 

בגדול, מי שמכיר אותי יודע שאני אדם חזק. לא מבחירה, יותר מנסיבות. אז כן, קיימים בי כוחות להתרומם מהאדמה המטאפורית, פשוט כרגע הם לא נגישים לי. אני מרגישה כגורה שעושה צעדים ראשונים והעולם נראה גדול ומאיים, אבל רק בגלל שהוא חדש.. ברגע שמכירים את העולם שבחוץ רואים כמה קסם יש בו. אני לא רוצה ללכת לאיבוד, ובכלל למסע טוב באמת חייבים יותר מאדם אחד..

כן, אני צריכה מורה דרך..