Bigger on the Inside

בשבוע האחרון אני מתחבטת בייני לעצמי אם להתנדב להיות אומנה לכלב או חתול. בינתיים לא נותנת לעצמי לשחרר רסן, כי החיים האמיתיים לא ככ נוחים כמו בדמיון שלי. בדיוק כמו עם ילד, כך גם עם כלב, לטפל באחד אומר בהכרח לוותר על החופש שככ התרגלתי אליו.. אני עוד לא שם. לכן ממשיכה לטפל בחתולה של הביניין, נהנית מליטופי הבוקר טוב ולרוב מילטופי ערב טוב.. דואגת לה אבל ללא המחוייבות. ועדיין לפעמים בערב חסרה לי קצת חברת אדם. אחרי יום שלם של אנשים בעבודה, כאילו רוצה את השקט שלי אבל רוצה גם מישהו לצידי.. לאכול עוגה ולהשאירה שלמה? ואולי בדיוק ככה נוצרה הסטיגמה של נשים וחתולים..

שמונה ועשרה בערב והשמיים עדיין חצי מוארים, השמש עדיין לא החליטה אם ללכת לישון. לכי בלאט, אני רוצה לישון.. אבל כמו תוכי, אם יש אור אני ערה. טוויומאט.. שן קשת ענן.. שמישהו ימזוג עוד כוסית..

יושבת עם בת דודה שלי על המבורגרים מדהימים מרמת השרון ואז היא מתחילה לספר לי על היזיז החדש והנשיקות שלהם. הפירגונים שלי השפריצו לכיוונה, עד החלק שבו סיפורי הנשיקות שלהם הצטלבו עם השוט השני של הלימונצ'לו שלי. ועוד ברקע ברברה סטרייסנד. לא,.. באמת.  וכמה זמן לא חוויתי נשיקה מלאת תשוקה?? אוחח.. 

נזכרתי בפרק של סטארגייט, צפיתי בו בספונטניות.. כמה טוב היה בעולם בתעשיית הקולנוע של פעם.. עלילה, איכות המשחק, אופטימיות.. יכולנו לברוח לסרטים, לעולמות מופלאים. היום למה תברח? לעוד סרט אחד מיני רבים על נשים חצופות עם כוחות על שמעולם לא הרוויחו בזיעת אפן? הקולנוע (א.ק.א הוליווד) ככ מתבזה בעשור הנוכחי שלא נותר לנו מלבד לגלות מחדש את קסמו של הקולנוע האסייתי..

אירופה עולה בחלקה בלהבות, וחלקה האחר נסחף בין ברד בגודל פינג פונג להרי געש מתפרצים. ארהב דומה, רק יותר מפוזר. ממש כמו התחלה של הסרטים שאני ככ אוהבת.. burn baby burn..

סגרתי חודש שלם של חזרה לתחבורה הציבורית ושבירת התלותיות במוניות. גאה בעצמי, גם כשנראה שזה עבר לבלי היכר.. שמתי לב ומחזקת את החלק בתוכי שהחליט לקחת שליטה על מעט מהחיים האלה. עכשיו נשאר למנוע מאחד החלקים להתרגל לכוסית יומית.

יש עוד כמה דברים שאני חייבת לכבוש, יעדים קטנים, הבטחות עצמיות.. תעוזה לחלום על חיים קצת אחרים.. אבל כעת, במבט מסביבי, השגתי החודש יותר ממה שניסיתי ולא הצלחתי בשנתיים האחרונות. מבחינתי הישג חסר תקדים. התחלה של הישגים. קטנים קטנים, כאלה שלא אשים לב איך פתאום הלב יתרחב מעצמו, כי פינינו קצת מפה ומשם והמצבור שנערם התפוגג ונוכל לנשום..

כי אם כבר מסע בזמן אז לימים של מוזיקה טובה..

לא סתם תמיד קישרו בין מלנכוליות/דכאוניות לנפש אומנותית. האומן תמיד מיוסר ואובדני. לא המציאו את זה בדור שלנו.
הרדיפה אחר התחושות, כשהיקום מטפח קהות חושים. כשהחברה מטפחת צנזורה לא הגיונית ופלורליזם מיותר והרסני.
מרגישה כאילו מחצית מאלה שהיו אמורים להמחק מהעולם בעקבות הקורונה, קבלו מועד ב' ונשארו פה. העולם השתגע לחלוטין.
הוליווד איבדה כל קשר לגדולה הקדמונית, מרוול מתו, יחי הקולנוע האסייתי. הרוסים לא מסוגלים להצליח- לנצח או להפסיד. מעולם לא נראו רע יותר. הדוקטור נגמר מבחינתי ביום שהחליטו שהוא אישה. אשכרה גרמו לי לשנוא נשים.
איש מטומטם הצליח לשכנע עוד 4 בליונרים להכנס איתו לצוללת של "בכאילו" כדי לבקר את הטיטאניק. נשארה מהם רק מחית. וגם זה בספק. ואותי רק עניין שלא פגעו בשרידי הטיטאניק.. סדרי עדיפויות.

כל יום שלי נראה כמו קודמו וזה מוציא אותי משלוותי. מתריסה כנגד היקום בקצת הרס עצמי. בודקת את הגבולות.. האם האלוהים שלכם באמת קיים? האם הוא הולך להשלים איתי? להוכיח את עצמו? להוכיח שבעולם שלנו יש מקום לניצחון הטוב על הרע.. תוכיח לי.. 
כל יום נוסעת באוטובוס עם אנשים שיש בתוכם עולם שלם שאני לא מכירה. בכל אחד מהם יש מחשבה מיוחדת שחלפה בראש, וזכרון קטן ממשהו שהיה ואיננו עוד. ואני לא מכירה אותם ולא אכיר לעולם. 

תבוא לכאן, נשב ונקשקש על רקע אור אולטרא סגול.. אתה תשתה את הבירה, אני אצמד לחזקים כי אני רוסיה טובה. נקשקש קצת כי למה לא. אתה יודע כמה אני מתחרמנת משכל חריף.. המשפטים יזרמו, יהיה מצחיק, ובין לבין משהו יהיה מגניב וממנו תצא נשיקת הפתעה. כי למה לא.

לא התנשקתי כבר יותר זמן ממה שאני חשה בנוח לכתוב.  השפתיים שלי רעבות למגע רך וחם. בין אישי. דבר כזה פעוט הפך לכזה משמעותי. זה לא משהו הגיוני. ולמה הפסקת ללבוש מחשופים??? הבטחת לי עולם טוב יותר. לא משהו חדש במקום ישן. בנוסף. להתרענן, להתרפק קצת. לגעת, לחבק. לתת למגע חיצוני להתקרב. לתת לעצמי את המוכנות לחוות. כל עוד יש ואפשר. כי למה לא...

חלפו כמה ימים.. הגיע הזמן לערב נוסף מרגש עם עצמי, עם עצמי ועם קסם איטליה.. או לפחות חלק מאיטליה, החלק שמענג לי את החיך עם לימונצ'לו. אז כן, הערב חזרנו לבקשת הקהל למופע נוסף, הפעם עם איטליה במקום יוון. וככל הנראה לפוסט קצר יותר, כי מסתבר שאנשים היום ממהרים ורוצים לגמור מהר, גם פוסטים.. פחח.. אז עוד לא יודעת אבל אולי יצליח לכם וזה יהיה קצר.

הערב הוא פנה לדבר איתי על סקס אחרי זמן מה ללא. שלח לי תמונות של גברים נעולים, ואני שכבר התגעגעתי אליו ברמות אחרות זרמתי איתו היטב עד שהלך לעשות ביד. בינתיים חזרתי לפה וחשבתי לעצמי, אם אני כבר פה, אולי כדאי לכתוב שתיים וחצי מילים. 

אני הגעתי להבנה שהאלכוהול נותן לי פתח קטן, פתח להרגיש ולכתוב על זה, גם אם לפרק זמן מוגבל ויחסית קצר. הכתיבה שלי תמיד היתה קשורה ברגישות שלי. מזלי שניחנתי בכישרון של יכולת הבעה מצויינת בכתב של מה שהלב מרגיש. אבל את מה נביע? את מה שהלב ובעיקר הגוף ירגיש. בימינו בשביל זה אני צריכה להרגיש. בהתחשב בכך שהכדורים מעוותים לי הכל ומנטרלים רגשות ותחושות (מכהות הכל), זה אתגר. הם מעלימים ממני את התחושות האמיתיות.
לפעמים זה מגן עליי. היום למשל חברה בעבודה קבלה בעודה במשרד הודעת איוב. תוך כדי נסיונות לנחם אותה, בכוחות על ייצרתי חיץ רגשי כדי לא להרגיש את הגיהנום שלה. האמפתיה שלי מסוכנת מדיי עבורי. אם אני לא נזהרת אני לוקחת לתוכי את האחר, כאילו מעתיקה וחווה רגשית את אותן עוצמות. זה אולי בסדר כשאני חזקה ומצפה לזה, אבל רע לי מאוד כשאני פחות. 

האלכוהול נותן לי באופן מלאכותי אפשרות לשחרר את הפקק. להרגיש שוב, הסטלה וההיי הזה, מאפשר ללשון להשתחרר, למוח לחוש באמת וללשון להביע.. באותם רגעים אני מרגישה חיה כמו שלא חשה בשאר הזמן. כאילו המילים מנגנות, הצלילים זוהרים, והרגשות נחווים כמו בשנות העשרים.. וזה נפלא.. זה נפלא שוב לכתוב ולהביע את עצמי.. חיים של ממש.. ואם אתם עוד מגיבים לי לפוסטים או כותבים לי, זה בכלל בונוס!!

אז לאחר כמה ימים ללא (כי לא רוצים ליצור תבנית) מזמינה בקבוק (יכולתי באותה מידה לקפוץ לחנות יין בעיר אבל אם כבר אז מתפנקת במשלוחה), מקררת אותו היטב מבעוד מועד.  דווקא היום חזרתי מהעבודה בראש מפוצץ ולב מאוד כבד וגבולי.. ומחר יש לנו כנס מהעבודה ואני רוצה שזו תהיה הזדמנות עבורי להרגיש ולהיות ולחוות קצת אחרת מהיום יום.. אז החלטתי שהערב אני לא רוצה להרגיש כלום. הערב אני מבקשת מכל האלים לעזור לי לשחרר.. כל האלים היוונים והרומים, היחידים והמרובים.. 

רוצה להרגיש חופשייה לחוש את כל גחמות העולם, רוצה להרגיש שייכת מחד ומנותקת מאידך, כאילו הנפש מחפשת בו זמני ובאותו מקום את הקשר הדבוק והנתק המוחלט.. למען האמת, לא יודעת מה אני מנסה להשיג, אבל קול פנימי אומר לי לאחרונה שוב ושוב שאני חייבת לכתוב, לתת לקול להתבטא. לתת לעצמי להתקיים פה, במקום להקבר במאות רגעים זהים וחסרי משמעות בעולם האמיתי.. העבודה זה לא הכל בחיים. כמו המשפט הרוסי.. עבודה היא לא זאב, ליער לא תברח.. יותר חשוב לחיות עכשיו.

לפעמים חלומות מתערבבים לי בזכרונות.. עד שאייני בטוחה אם זה זכרון אמיתי או לא. אני אוהבת את הלבד ומדמיינת לילות גשומים בגפי. ואז בין לבין תמיד מגיעים שבבי זכרונות על עולם פוסט אפוקליפטי, ספק קטעים מחלומות עבר? לא יודעת, לא בטוחה בכלום. ואולי החלומות הם בכלל זכרונות מעולם שחיינו לפני כן. אחד אחורה או שניים? תאורטית... מי יכול לטעון שלא?..

לא יכולה שלא לתהות, איך עם ככ הרבה שריטות עמוקות וברורות, את עדיין נראית לגמרי נורמטיבית ביום יום.. אקסטרה אקסטרה סחית. בתאוריה. חח

שיוווו כמה זמן לא הייתי פה, מרגיש כמו חו"ל.. לא החלטתי אם להשאר בפלטפורמה הזו או לעבור לאחרת אבל לאיזו? ולשם מה? פה זה מרגיש כמו בית שגדלת בו ועברת דירה אבל הזכרון נשאר נעים אז אתה חוזר לטיול שורשים. כזה.

לא יודעת מתי כתבתי פה לאחרונה אבל לחלוטין דברים השתנו. השינוי הכי משמעותי עבורי היה דווקא מעבר המשרדים לכתובת חדשה, הרגיש כאילו החלפתי עבודה בלי להחליף עבודה, רשמית התקרבנו להייטקיסטים. כן, אותם מעצבנים שמרוויחים פי 3 ממני והקימו אוהלי מחאה אתמול בצומת כדי לגרום לי ללכת ברגל חצי מסלול כי הכבישים היו חסומים לתחבורה הציבורית. אבל לא נכנס לזה.

השינוי הזה עשה לי רק טוב,  החרדות שלי מהאוטובוסים הארוכים הושתקו והתחלפו באוטובוסים שתוך מס' מצומצם של תחנות כבר מוריד אותי מטר וחצי מהעבודה, החופש הזה מהפחדים שלי שרק עלו לי באלפי שקלים מדיי חודש כי הרי אם לא מסוגלת להתמודד עם אוטובוסים אז המוניות של גט הפכו המשפחה שלי. כל הכסף ששרפתי על זה.. לא יתואר.. אבל לך תסביר שהפחדים משתקים ויותר קל לנסוע במונית מאשר להתמודד..

הפסקתי מהיום להיום את ההרגל המגונה של לעשן ג'וינט בסיומו של יום עבודה בטרם יצאתי הביתה. לא הרגשתי בזה פתאום צורך. יכול לחכות הביתה. מצד שני זה גרם לי לעבוד קשה יותר ובהרבה יותר לחץ בזמן שאני כן במשרד, כי לפי בן זוגי שיחיה אני נחשבת פראיירית, לא מרוויחה מספיק אבל מתאבדת על העבודה לתת להם 130% תפוקה במחיר של ללא לעשות הפסקות אוכל (רק סגריות) ולחיות על קפה ולו כדי להספיק. אה וכמובן לעולם לא להגיד לא לבוס, לא משנה מה יבקש. כן, זה ברור שלעולם לא אהיה עשירה, המוסר מכוון דרכיי יותר מתאבת הבצע הטבעי.

מצאתי עצמי פתאום בתפקיד האישה הזו שמדברת עם החברה הטובה שלה על זה ש"אלוהים אדירים כמה סקס הגבר שלי צריך, אין לי חשק כמוהו אז שירגיע עם השמוליק שלו". ברור ומובן שאני יותר האישה הזו בשבילה, כי למעשה רוב הזמן אין לי בעיה עם זה שהוא חרמן ומתעקש על "קיצי" בכל יום שאני לידו. ההיפך הוא הנכון, מצאתי אפילו את השיטה לדלל את הפעמים, צריך פשוט להדליק ולגרום לו לגמור פעמיים באותו יום, זה ירוויח לי משפטי "לא! תתרחקי ממנו! הוא נח!" למשך היממה הקרובה. 

אבל בבסיסו של יום, האמת המרה היא שהכדורים הנפשיים שאני לוקחת מדי יום מסרסים אותי עד הסוף. אשכרה קרה לי שניסיתי להכריח את עצמי לעשות ביד. הויברטור השווה שלי לא עורר בי כלום. כאילו הגוף מת. ואין דבר שהוא יותר 'לא אני' מסיטואציה כזו. לפני עשרים שנה (בין חברות אני עדיין מתהדרת בכך) הייתי דיי (שר)לילית. חח אחח.. הימים האבודים של לילית. לא זוכרת אפילו איך היא מרגישה.

משוכנעת שבהינתן סיטואציות מסויימות עדיין אצליח לפרפר מבפנים. תאורטית. לפעמים מפנטזת על כך שאתפוס אומץ ואנסה לשחזר חרמנות עבר. כי כרגע מרגישה דיי מתה מינית, כמו אישה עם מלא ילדים שלא נשאר בינה לבעלה שום דבר בר פנטזיה. רק שגרה. אפילו הסקס שלנו הוא מסוג השגרה. ונכון שאולי השגרה שלנו יותר עסיסית משגרה של רוב אחרים, אבל עבורנו היא עדיין פחותה מהימים ההם עם הקשירות באזיקונים, כיסוי העיניים, ההלקאות בשוט ובחגורה.. הנה, לא קשר אותי כשנתיים, משהו השתתק מעט, כאילו הדחף הצטמצם..

מתגעגעת לימים של הכתיבה הארוטית, אני הייתי ככ מפוצצת בחרמנות והורמונים שלא יכולתי אפילו תוך איומים להרגיע את הליבידו. היום בלי הכדורים הפסיכיאטריים אני אשקע לדכאון עמוק ורעשי רקע חזקים. מצד שני אולי אז יכולתי שוב להרגיש. מחיר מאוד כבד אני משלמת בתמורה למצב נפשי מאוזן יחסית. מחיר כבד יותר ממה שאדם זר אי פעם יבין..
ואולי אין מה לחפש את האשמים, את תסריט ה-מה אם.. אולי זה חלק מהשינויים בחיים.

אולי בכלל מה שצריך זה לנסות להתאמץ ולהשיב רגעים יוצאי דופן לחיים כבר עכשיו. איכשהו. למרות חרדות מסוימות שעדיין איתי, אולי ניתן לעקוף אותן מעט. אולי ניתן להביא ריגוש רגשי באיזו דרך. אבל איך? אם יצטבר הרבה רעב יהיה אפשר להוציא אורגזמה אבל לרוב זה נעלם. לרוב זה חמקמק. והחלק הכי נורא הוא שאין לי בעיה עם זה. רוב הזמן לא אכפת לי שלא בא לי. וזה, זה בדיוק מה שמעצבן אותי ולא נותן לי מנוח. זה גורם לכך שאני מרגישה כמו אימפוטנטית. כי אני זוכרת היטב ובבהירות רבה את ימי ההורמונים המטורפים, את האופן שבו הרגשתי בין הרגליים, או בתוך החזה כשהייתי ליד מישהו שלחץ לי על כל הכפתורים בלי ששמתי לב. ולרוב זה גם היה ממנו עצמו..

יש בי איזו משאלת לב, למצוא שוב את הרגעים האלה שלי, לשחזר את התחושה של להרגיש סקסית, של להיות חיית מין, מיליון האורגזמות, ובעיקר החרמנות שלא מרפה.. כשהפריע לי שאני לא גומרת, כשהייתי מוכנה לריב על זה. כשזה היה פרנציפ. *גלגול עיניים*
לא זוכרת מתי פעם אחרונה התגנדרתי עם האיפור והלבוש האקסטרה סקסי. לא זוכרת מתי נעלתי עקבים. לא זוכרת מתי הרגשתי עליי זוג עיניים רעבות. ואיכשהו עכשיו זה חסר לי.

כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב אבל לא הצלחתי להכנס לפה, לא הצלחתי פיזית להקליד כשנכנסתי למסך של כתיבת פוסט. אז איך עכשיו הצלחתי? בעזרת אומץ נוזלי.. חח באנגלית זה נשמע טוב יותר. אבל תכל'ס, זה תמיד היה פתרון טוב כשהיה לי מעצור בכתיבה.. writers block שכזה..

מתגעגעת להתכתבויות שלי עם גברים, כאלה שעוררו בי עניין וסקרנות, כאלה שרצו שיח ודברים ולא ישר לאקשן. השיחות שגרמו לי לרצות להפגש איתם. כאלה שעוררו התרגשות על עצם המחשבה של להתכתב איתם במהלך היום. כאלה שאשכרה שיבשו לי את המוח בזמן העבודה. הו כמה חצוף.. חח..

לפני פחות משבועיים ציינתי 44.. ומרגישה שאין קורלציה בין מה שקורה, מה שאני רוצה שיקרה, ומה שעשוי לקרות לאור הקורה בהווה. אני לא בטוחה שהצלחתי להתנסח נכון, אבל.. זה כזה. כבר שנתיים כמעט שגרה לבדי בדירונת המופלאה שלי ועדיין לא דרך פה אף גבר אחר. המיטה הזו בדירה הזו לא חוותה *אף* גבר. ואז חלק ממני חושב שזה פתטי, וחלק אחר מביט במבט פולני רציני ומבקר ואומר שזה המחיר של הדממת המנועים והחשכת האורות. זה המחיר של לעשן את עצמך לדעת מהרגע שאת בבית ועד שאת מתעוררת בבוקר.

מרגישה נשואה למרות שאין לי טבעת על האצבע ואנחנו לא חולקים את אותו הבית באמצע שבוע. מרגישה מוגבלת למרות שטכנית יכולתי להיות בקשר עם איזה גבר שארצה. מרגישה שיש בי רעב בלתי נראה. הוא בעיקר תודעתי כרגע. אבל הוא לגמרי שם. ואולי משום כך החלטתי לשלוח לחמי על פני המים, לפזר ליקום הצהרת כוונות, משאלת לב, איך שרק תרצו לקרוא לזה. אנרגיה.. כי אולי, רק אולי זה יעזור.

יושבת לי פה בתחתונים אחרי עבודה, מתחת למזגן, עם הכוסית המי יודע כמה של ערק לימוני וג'וינט גדול ואמיץ ביד. האוירה המושלמת לפוסט.

ולגבי מכונת הזמן, הייתי חוזרת בלי להניד עפעף לסביבות גיל 38 ועושה כמה תיקונים קטנים.. אולי אפילו עושה שלום בית עם אלוהים.. מאז שרבנו ואבדה אמונתי נראה שמשהו התרוקן ודבר אינו מילא.. ואולי דברים יכלו לקרות אחרת ולא היינו רבים מלכתחילה.. אולי אפילו היה נותר עימי, והתחושה שיש מישהו ששומר עליי היתה נותרת איתי, בי.. מי יודע..

אז שאיפה עמוקה מלוא העשב לחייכם חברים יקרים שרובכם ודאי אינו כאן עדיין, ושלוק לחיים לאלה שעדיין לא פה אבל ממש בדרכם..

למי שלא מכיר את השיר כי הוא נולד הרבה אחרינו... שמחתי לעזור!

אני מרגישה שבמהלך 2022 סוף סוף ירד לי האסימון שמתישהו בלי ששמתי לב פשוט איבדתי את הקול שלי בעולם. נעלמתי כמאחורי פרגוד.
בסופה של השנה המאוסה הזו התחלתי להרגיש שמצאתי את קולי חזרה. בהרבה מאוד צעדים קטנים ששברו את התבנית, הצלחתי להתחיל שינוי. אחד לפחות שעובד עבורי מיום ליום..  השנה היו גם המון כשלונות, החלטות שלא צלחו.. ויותר מדיי פעמים ששתקתי, ביני לעצמי, קפאתי, השתבללתי, עצמתי עיניים, עישנתי עצמי לדעת.

ומצד שני, על אף ולמרות, הצלחתי להפתיע את עצמי בחודש האחרון. מרגישה שאני קצת יותר קרובה להגשמה עצמית מסויימת, כאילו כמעט והצלחתי לשבור דפוס התנהגות הרסני אחד, בעוד יש לי לפחות עוד שניים בקנה שאני לא מרגישה עדיין מוכנה להתמודד איתם. ואולי זו תהיה שנה של כוחות מיוחדים? של החלטות קטנות שיביאו להגשמות גדולות..?

נעה ונדה בתוכי עם הרעיון של לחפש עבודה מכניסה יותר.. זה קשה כשאתה אוהב את האנשים ואת המקום, וכשהכסף לבדו הוא מכשול.. אז בינתיים קוראת, בודקת, ומתעניינת על מה קורה, בזמן שמשתדלת ללמוד דברים חדשים בתפקיד, להרחיב את הידע המעשי שלי, להעלות את האפשרויות שיעמדו בפניי אם וכאשר אחליט לפרוש כנפיים בחיפוש אקטיבי.

החיים הם ככ שונים בכל עשור בחיים. אני מבינה את זה ככל שהזמן חולף, כמה אני יודעת היום שלא קרוב אפילו ללדעת הכל.. כמה לא ידעתי כלום כשחשבתי שידעתי הכל.. ובעיקר כמה שונה יפעתי של שנות ה40 מיפעתי של שנות ה20.. בחיי, שמיים וארץ, כאילו אנחנו שתי נשים שונות שמעולם לא חלקו את אותו העולם, כל שכן את אותו הגוף. 
כל מיני דברים שהתחלחלתי מהמחשבה שאפשר להיות כזה לעת התבגרות, ועכשיו זו שגרת חיים וכאילו מעולם לא היו דברים אחרים. אני לא חושבת שבצעירותי הייתי מאשרת את הגרסא הזו הנוכחית..  ומעת לעת כשהמחשבה על זה חולפת, אני מרגישה שצריכה מעט לפייס את עצמי על בחירות מסויימות שנעשו, ועל שינויים אחרים שאני לא יודעת איך קרו מעצמם.. 

יש לי חברות שהן אימהות, אני מצליחה פה ושם לזהות בהן דפוסי התנהגות מוכרים, יכולתי לראות בהן את עצמי ביקום מקביל בו בחרתי להיות אמא (עם או בלי בנזוג). ובהביטי עליהן, לעיתים מבינה את הקסם, אך לרוב מודה על גורלי הטוב והשקט..
מביטה בזיקנה של ההורים שלי, מתלבשת עליהם משבוע לשבוע ומשנה לשנה. הצעירים שהיו, הפכו מבוגרים על סף הקשישים. הקמטים על העור, השיער הלבן, הראש שמתערפל, התנועה האיטית.. מביטה בהם וכאילו מביטה בעצמי מראי הזמן. המחשבה הכי מפחידה בעולם, להביט הישר למעמקי ה- mortality שלנו.. להבין שהגוף של גיל 20 לא יחזור אלינו שוב לעולם, גם לא אחרי מאה ניתוחים פלסטיים או דיאטות חסרות הגיון או התעמלות מטורפת. מה שהיה לא יחזור לא משנה מה נעשה, אנחנו נמשיך להתבגר עד שננבול כמותם ונצטרף לאבק הכוכבים. אבל נניח לזה, המוות הוא נושא לפוסט אחר.

לא מצפה מהמחשבות והתובנות שלי להתמעט השנה, כן מקווה ליותר עשייה ופחות בהייה במסך (באשר הוא). יותר כתיבה, למשל..
כן הייתי רוצה למצוא דרך להחיות בגופי את הליבידו האבוד.. עדיין מחפשת את סימני הדרך.
מקווה גם לגלות על עצמי עוד דברים חדשים. ככל שמבינים שאנחנו לא מי שהיינו, נפתחת ההכרות שלנו עם עצמנו החדשים..

תני לה צ'אנס, יש לי הרגשה שאת תחבבי אותה :)

התחילה שנה חדשה, 2023, עוד לא החלטתי מה דעתי עליה.
עדיין לא ברורה לאן תכוון, וכבר ברקע תחושת הולכות להיות מהמורות בדרך. באמפים.
כאילו אי פעם הכל הלך חלק.  

גיליתי את עולם הASMR שהחל לסדר לי את השינה כמו שכדורי השינה לא עשו..
והחלומות ככ מורכבים ומלאי חיים. שם יש צרות אחרות. שם עולם מקביל לפה, גם שם מעייף לי..

בעיצומה של שנה שנייה בהרצליה, ועדיין לא תרה אותה מספיק. ברגליים.
משתדלת לשמור על המשקל שירדתי אליו, עכשיו כשאני יחסית קרובה למשקל שאני חותרת אליו. 

צמאה לשוחח עם אנשים על הכל ועל קצת מכלום, על כוס קפה חמה וטעימה,
אולי עוגת גבינה ליד? או מאפה תפוחים? שניהם חולשה.. לחוות קצת עולם שאני עייפה מלחפש.

מנסה לחפש את הדרך להרים לעצמי את הליבידו, לתת פייט לתופעות לוואי של הכדורים,
להחזיר לעצמי את המיניות העצמית האבודה.. מי היה מאמין שאני אהיה כסנדלר יחף..

אז מוציאה את הויברטור השחור מהסלסלה, מסיתה הצידה תחתונים ומצמידה אותו.
לא שמה אפילו פורנו, כי מה אני צריכה עוד הסחת דעת. ברקע ASMR מרגיע..

מנתקת את הראש מהכל ואז כל הדם וחדות הריכוז מתפקסים על הרטט ותגובת הגוף לכל רטט כזה.
אחרי למעלה מחודש קפצו לבקר אורגזמות, תחילה החלושות הביישניות, אחריהן אמיצות יותר,
בזו אחר זו, ולבסוף אחת קצרה אך יחסית חזקה, מספיק כדי שאגלגל עיניים אחור אחור....

יש לי תוכניות רבות לתקן ולשפר בעצמי השנה. חלקן ברות ביצוע גשמי ואחרות דורשות עבודה מנטלית ארוכה.
יש לי גם אי אלו ציפיות מהשנה הזו, ובעיקר משאלות לב, תקוות עדינות, חלומות עדינים.
כי אף אחד מהחזאים והנוסטדרמוסים לא הביא בשורות טובות. הכל אפלולי וכבד. אז נותר לחלום.

מאחלת לעצמי ולכם שנה של התפכחות, תובנות חשובות על עצמנו בעולם,
שנדע להשתכר בכבוד מבלי לדרוך על אחרים בדרך. שנדע לבטא הערכה כלפי מי שראוי לכך.
שיעריכו ויכבדו אותנו. שישלמו לנו כראוי לנו. שנדע להבדיל בין מותרות לצורך בסיסי.
מאחלת לעצמי להיות זו שתאיר את סובביי, מספיק כדי להפיח בהם אור ענק משל עצמם.
מייחלת שהשנה האופטימיות תנצח, היושר והכנות, האמת היחידה. שנכעס פחות ונאהב יותר. שנשאר בחיים.

מחצית ממני דרוכה ומוכנה לתקופת לחץ, מתכווננת להתפזר לכל עבר ולהתמרכז בכל דבר נפרד בו זמנית. כאילו חוקי הפיזיקה המוכרים לא תקפים. וברגע של מחשבה נודדת, משב הרוח הקפיץ לי לראש תמונה של זכרון בן עשרות שנים, תריסים ישנים מוגפים ברובם, פסים של אור שמש בצבע אדמדם, האוויר חם ויבש, קיץ של סוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים.. צבעי הרקע משתנים מצבעי חול לגוונים חדים וחזקים יותר.. שנות השמונים הביאו איתם זכרונות בגוונים שונים. של אפור וגשום. ואז יש רגעים שאני כבר לא לגמרי בטוחה שזה זכרון. ואולי זכרון של חיים אחרים. או חלום שהיה ונשכח, נטמע עם שאר החוויות, נשלף והיה כאילו זכרון של אמת אחרת. 

תחושה של דכאון, שאף אחד לא יזהה מלבדי כי אני שחקנית טובה בכל הנוגע ללשדר שהכל מצויין ושגרתי. הרי בעצמי לקח לי זמן לזהות שנוריות אדומות התחילו להבהב ועיניי היו כעצומות. קיימת ועוד נבנית מידה של ביקורת עצמית, אך גם במקביל נבנית מערכת של שימור עצמי. מטרתה לנהל מו"מ עם שאר המערכות על מנת להגיע לתיפקוד מקסימלי ויזואלי הדרוש לקיום ושימור המצב הקיים. למנוע קריסה. להכין את הקרקע למצב אופטימלי זה שינוי.

ומה אם מחר אמרו לנו שאלה ימיה האחרונים של האנושות, או ברמה אישית שיש תאריך תפוגה שמתקרב? איך היינו בוחרים להתנהל? האם היינו עדיין טורחים להביט פנימה לתוך עצמנו כבני אדם ולהעביר ביקורת נוקבת וכנה? האם נביע עצמנו גם כשאין איש שמקשיב? כשפה שאין איש שומע. אחת השפות הקדמוניות. לו ימיי עמדו להתקרב לסיומם הייתי ודאי מתנהלת אחרת. רוצה להאמין שכן ואז מתוסכלת שזה נשאר רק כרעיון ולא מניעה תזוזה.

כבר כמה שבועות אני נרדפת בחלומותיי. לא חלומות אימה, אבל כן מטרידים פסיכולוגית. כל הזמן הצורך להתחבא, להחביא אחרים, לגונן ולהסתתר מפני גורמים זרים שבאים לעצור אותנו, להרוג אפילו.. לרוץ ולהתחבא. לפעמים הכל רגיל ומוכר ונעים ואז מצוקה שמופיעה ומטרידה אחכ כמה לילות. בבוקר קמה מותשת ומזמינה מונית למשרד. קודם הקפה והסגריה, אחכ ערמות הניירת, האימיילים, האנשים, הנשים, הפוליטיקה המטופשת, הופכת לסוג אחר של אדם כשאני שם. אוהבת את מה שאני עושה, ולולא חולשת הגוף הייתי מזמן גרה במשרד. הראש והגוף שונים הם. כדאי שיעשו תיאום ציפיות. 

לפני ארבע שנים בערך נראיתי כמו שאני עכשיו, אבל אז זה היה מהצד השני, אחרי שירדתי במשקל ולהיות במשקל שאני עכשיו נחשב הישג מופלא בדרך לירידה נוספת. באותם ימים אהבתי את עצמי יותר מאשר היום. היום אני חיה עם עצמי במצב תמידי של מו"מ בין הביקורת הנוקבת הדוחפת לתזוזה לבין הצד השני שמנסה לשמור עליי שפויה ולוחץ לשחרר קיטור לעיתים ולהשיג מנוחה. אני אתן לך להנות מהעשן שלך והקפה מהמכונה בסבבה שלך, בתנאי שאת שוטפת קודם כלים או מנקה את הבית, משהו אחד שצריך, זה יהיה שווה את זה.. ואחכ הכייף שלך- זמן בלי מצפון.. ככה, דרך פאקינג משא ומתן, למדתי לזהות שמשהו אינו כשורה, כשמנגנון פנימי של קבלת החלטות ועשייה שאמור להיות פנימי, מוצא עצמו על פני השטח. שום דבר אינו נסתר, כי אזלה הסוללה של מנגנון ההסוואה..

numb.. זה הסטטוס קוו הנוכחי כשאני לבד עם עצמי. ובורחת לרגעים האלה כמה שיכולה. נותנת מעצמי 100% בעבודה וקורסת לתוך עצמי מיד אחרי. סופש שעבר מצאתי עצמי לשלושה ימים בבית עם 39 חום ללא שום סיבה נראית לעין. ואולי קצת הגזמתי עם האנרגיה שנתתי מעצמי בעבודה. אבל שם השפיות שלי. שם אני מרגישה שזקוקים לי, שאני מביאה תועלת ייחודית ושמעריכים אותי. אין לי אף פינה אחרת בחיי שנותנת לי את התחושות האלה. חבל רק שהגוף לא מיישר קו עם הראש.

קניתי שעון פולני חכם, הוא נוזף בי כל פעם שאני יושבת לדעתו יותר מדיי זמן. מצד שני הוא מזכיר לי לפקס את תשומת הלב מדיי פעם לעצמי, לזכור שבתוך סיפור חיי אני מרכז היקום. אמורה להיות. למרות שלרוב מוצאת עצמי מניחה את השרביט בידיים אחרות. צריכה יותר להחזיק אותו בעצמי.

לאחרונה שואלת את עצמי שאלות. המו"מ אינו מספיק כדי לרכוש שליטה מלאה. אז הילד צריך לשאול והמבוגר צריך לתת מענה לכל צורך שעולה. עד שתושב תחושה של שליטה. שליטה על החיים, מעין נטילת פיקוד מומצאת.. שלא יהיה רק שלל דעות, שיהיה קול אחד חזק שיכוון את הספינה לנתיב הנכון להמריא.. הדרך מתבהרת עם הזמן, הערפל נהיה פחות סמיך, ועדיין אף אחד לא הצליח להשתלט על תא הטייס. לשחרר ממצב הסטטוס קוו אליו הגענו, לייצר תנועה מכוונת ליעד ברור.

work in progress

מספיק זמן מחוץ לעולם הזה יצר לי מחיצה אטומה בין כל מה שהכלוב מייצג לבין כל מה שאני חשה בנוגע לאלמנטים מיניים. נכון שמעולם לא טענתי שזה בוער לי בנשמה, מעולם גם לא חשתי שבדסמ זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי. עמוק פנימה הייתי ונשארתי מונוגמית, עד לרגעים שנזכרתי שיכולה גם לא להיות, ואז לרגע תחושה של ילדה בת עשרים. כמעט שכחתי מה זה להיות ילדה בת עשרים. כשאת מרגישה הכי בוגרת, הכי אמיצה, אין לך אלוהים וכל הזדמנות לעשות שטויות עם בנים היא הדבר החם הבא.
איך היום הכל הרבה יותר שקול ומחושב.. 

בפעם האחרונה שהוא פתח מולי פורנו הייתי ככ בראש אחר שכשהרמתי מבט מהטלפון וראיתי מולי קלוז אפ של חדירה על 60 אינטש אשכרה נבהלתי לרגע, פלטתי מהפה משהו נוסח "אוי גוט" והוא נדהם. הוא לא הבין WTF.. מה זו היציאה הזאת.. מה נסגר איתי.
אולי בגלל זה בסקס הבא הוא הציע לפנק אותי, "בבית הזה עדיין לא גרמתי לך להשמיע קולות" ואני חייכתי והסטתי את הפוקוס חזרה לעונג שלו. לא הובעה שום התנגדות כמובן. למה שתהיה. וזה התאים לי ככה. לא הייתי באותו רגע במוד.. למרות שכשרצה שאפשיל תחתונים, אסתובב עם הגב אליו וארכן לפנים, הייתי רטובה כבר, הוא החליק פנימה. הגוף שלי עדיין מגיב אליו כאילו הכרנו רק לפני שעתיים.. את זה כלום לא יקח ממנו..

כל החיים כשהקשבתי לגברים נשואים על השגרה שחלחלה לחיי המין שלהם עם בנות הזוג, לא הבנתי על מה ולמה. הרגשתי שהם מגזימים. שהם ודאי הפסיקו להשקיע כי השד יודע איזה משבר אמצע חיים, ושבודאי המקרה שלהם הוא החריג. שנים אח"כ אני מבינה שזו אני שהייתי תקועה בנק' מבט תמימה של בת עשרים פלוס. הו, התמימות. השגרה היא קסם והשגרה היא מלכודת. הכל שאלה של טיימינג ונסיבות.

זה לא שאין את הזוגות שעדיין יוצאים למסיבות כאלה ואחרות או מוצאים להם את העונג המיוחד שלהם. אבל יותר מתמיד אני משוכנעת שאיבוד העיניין הוא רק שאלה של זמן בכל זוגיות שהיא (עם או בלי טבעת, עם או בלי ילדים). מאותה נקודה ואילך הכל זה שאלה של מוכנות להשקיע אקסטרה, לנער את הסדינים, למצוא את הדרך לרענן. וחשוב מזה, עד כמה הרצון הזה הוא הדדי בין השניים. כשזה חד צדדי זה מראש אבוד. זה יגמר בתנוחת הג'וק המת (היא על הגב והוא מזיין עד שגומר וממשיכים הלאה), או בהרבה עשייה ביד.. לבד. 

פתאום ממרחק השנים, גם בלי טבעת על האצבע, מבינה את הצורך הזה לרענן, ודווקא מבחוץ. החיפוש אחר דמות חדשה ומעצם היותה חדשה כל תחושה תהיה מרגשת ומעוררת. כל הודעת וואטצפ, כל מחשבה ופנטזיה, כל שיחה, כל קרבה גופנית. רטט חדש.
הפעם האחרונה שהרגשתי ככה היה עם האישה האחרונה שהכנסתי ללב. חלפו כמה שנים מאז. ככ הרבה השתנה.. וכאילו דבר לא השתנה. 
החדש ירענן למעשה תחושות פנימיות ששכחנו איך להרגיש. זה יגרום לנו להביט קצת אחרת על הקיים והקבוע. אולי אפילו במין מבט רענן, נקי, כמו להתאהב מחדש. אולי.

כשאומרים עליי בעבודה "מלכה", אני מדמיינת כתר ולא שוט. מקסימום שרביט, ולא מגי'ק וונד. לפעמים זה מספק אותי כך, כפי שאני. ולפעמים חשה געגוע קטן, לתחושות אחרות, לפנטזיות אחרות ולמוכנות לקראת חוויות חדשות. כותונת סקסית שמפנה מקומה לטי שרט ומכנסי פיג'מה מפלאנל. לפעמים זה הכי שלוך בעולם. ולפעמים זה הסקסי החדש חחח.. לא מחפשת שישלטו עליי, אני אוהבת לרומם את עצמי. לא מחפשת הזדמנויות לשקוע תחת קומתו של אדם. ורק החכם באדם ידע כיצד להערים עליך כך שבסופו של יום האדם היחידי שתרצה שיוכל להעניק לך את מה שאתה חושק בו- יהיה הוא. מניפולציה רגשית מעורבת בחדות מחשבה. מחפשת שווה ערך, שנון, חכם, חם לבב וחם גוף. מהזן שכמעט ונעלם מהעולם. 

שבתי לכתוב אחרי שבער בי החסך בהתבטאות. וכשזה הגיח, נבט רעב קטנטן חדש. ועכשיו אפילו נעים, להוציא מהמחשבה הקצרה והמבולגנת מילים ברורות ורגשות ומחשבות בסדר הגיוני מעושן. וזה נחמד, וזה נעים.. נראה לי שאשאר כאן באיזור עוד קצת..

מתישהו בלי ששמתי לב השתניתי לחלוטין ולא נותר כמעט זכר למי שהייתי כשפתחתי את הבלוג הזה.
חבר קרוב כחלק משיחה העלה מן האוב את הסיפורים מימי הכלוב. בתוכי הרוב נמחק.
הרבה קשרים נחתכו. אחרים נשתמרו על להבה בינונית. חלק נעלמו לחלוטין.
מי שתמיד היה לו מקום בלב שלי- נותר שם. מי שפחות- פחות.
היו כאלה שנעלמתי להם מחשש, מהיעדר מילים מתאימות..
הטון אחר, הפחד מסובב מילים, מערבל אותיות וכוונות.

מספר חודשים שלא גמרתי עם בן הזוג שלי. עם עצמי כן, מעת לעת. אבל כשאיתו רק הוא..
לא התעקשתי על עצמי כי למען הכנות החשק בי מעט נדם..
רציתי להאשים את הליבידו, את הכדורים, אבל זה הרבה יותר מזה. זה קצת הרבה אני וקצת הוא.
ולא מעט החורים בגבינה שמתחילים להתרבות וכמעט ולא נותר במה לנגוס.
חשבתי אולי אני צריכה מעט גבר אחר, שיניע בי את מה שכבוי. שיזכיר שהיתה כאן פעם להבה. לוע הר געש פעיל.. שמאז נדם.
רק שבלילות אני עדיין חולמת רק עליו. חלומות יותר כמו של פעם.
יותר חזק, יותר אסרטיבי, יותר מערפל אותי בסקס אפיל, יותר מפתה. הגבר שכבש אותי. שגרם לי להרגיש

לא התנשקתי עם אף אחד למעלה משנתיים. נשיקת תשוקה של ממש.
חולמת על תשוקה, שפתיים, לשון, אצבעות,
נשימות כבדות, לפיתה, גופות מזיעים,
פלירטוטים ארוכים עוד לפני שחושבים
על לקרוע את הבגדים ולפזר לאורך החדר.. 

פורנו לא מרגש אותי מנטלית, אבל מעת לעת כיווצים שונים בין הרגליים מבקשים קצת יותר אז מדליקה אחד ורועדת לעבר האור..
ואז החלומות האלה שהוא נצמד מאחור, מפשק אותי וחודר, על הדרך לוחש לי משהו באוזן, נוגס מעט את התנוך..
החלומות והגוף לפעמים מבקשים, מהתת מודע ועד המודע ומוחצן- תאכילי אותי.. תשביעי את הרעב שמגרד בכל הגוף..

עברתי תקופה של האם והרעייה, המטפלת, המצילה. נסחפתי לעומק התפקיד ושכחתי לחלוטין את החלק השני. הותרתי אותו חבוי. את עצמי.
נטמעתי בתוכו, כפי שאני נוטה לעשות, ולקח לי זמן מה להבין מה קורה ולעצור. להאט את הקצב, לעשות חישוב מסלול מחדש.
שכחתי איך זה מרגיש כשאני נהנית להיות אני, במסלול קיום שאני מתכננת וכותבת, ולא מסע במסלול חייו של אחר. מרגישה שאני שטה ליד במקביל, ולא יחד עם/בשילוב..

אני רוצה לפתוח בתוכי מחדש נקודות גישה לחיצוניים.
לא בטוחה עדיין מה יש לי להציע מלבד עצמי. מצד אחד חזקה ומצד שני כמהה להיות מחוזקת.
כמהה לזרוע שמונחת על הכתף, זו שגם ללא מילים מעניקה לך את הידיעה המוחלטת שמשגיחים עליך גם כן.. בטחון..

כמו אישה נשואה רק ללא הטבעת. מחלקת ימיי בין הצד המשפחתי זוגי, לבין האני העצמאי והחופשי. 
כמו כולנו תרה אחר הרגעים הטובים, המעשים, המילים שיחזקו את השלדה ויגבשו בסיס רחב וחזק.
הרגעים הקטנים הם מעטים מדיי. ואולי רק עכשיו זה מציק לי? 

חולמת על גבר נעים וחברותי, קצת מסתורי והרבה פתוח, כזה שמבין את חשיבותן של מחוות קטנות רומנטיות,
שמתעקש להזכיר בדרכים הקטנות שהוא מעריך את קיומי בחייו ובליבו.

הוא תמיד מחייך אליי בחלומות שלי, מחייך אליי ובתמורה מחייך אותי,
הוא תמיד מכין תוכניות גדולות אבל צועד לעברן יחד איתי. מוביל אותי. מכניס אותי לתוכו. עד הסוף
אני רוצה גבר כזה שאחרי 6 שנים יוכל להגיד שאוהב אותי. לא במעשים. במילים.
מגיע לך יותר מזה ילדונת.. זוכרת התכתבויות ארוכות של ימים עברו.. כל החלומות וכל השטויות, הכל הגיע לעצירה מוחלטת. 
מודה שמתגעגעת למילים החמות והמלטפות. הן ככ נדירות וגם הן שמגיעות, אינן מגיעות ממנו, אלא מאחר. הרעב אינו משקר.
אין נשיקות תשוקה, אין מחוות רומנטיות. פעם אחרונה שיצאתי ממנו לעבודה קבלתי נשיקת דודה על הלחי. סטירה הייתה עדיפה.

החלפתי הערב אחרי שנים רבות את צבע השיער מאדום לשחור. כמעט שחור, שידגיש ויאיר את בהירות העין והעור. 
אני רוצה לקבל חיוכים מסוג אחר, מהסוג שמעוררים בך פרפרים, חום פנימי וסומק קל..
רוצה חיבוק גדול מאחור, ולחישה אמיתית באוזן. המילים הקדושות.. הרווחתי אותן.

רוצה רומן קטן בלב, רוצה להרגיש אישה נחשקת, מחוזרת, ראוייה..

8 חודשים אחרי הפעם האחרונה שכתבתי כאן. הרבה קרה בשקט בשקט..
בתור התחלה, עברתי דירה וכעת גרה לבדי בדירונת מקסימה במרכז עיר שכנה.
מעט השתנה בחיי והכל השתנה בו זמנית. אני, סביבתי..
אפילו התפקיד שלי בשעה טובה משתדרג, כולל העלאה קטנה שהרווחתי ביושר.

מסתיימת עוד רגע שנת 2021. העולם אחוז מגפה כבר שנה שנייה, CSI חזרה לטלויזיה. גם דקסטר.
לו אמרו לי לפני שנתיים ויותר שיגיעו ימים כאלה.. לא הייתי מאמינה. ואולי זה כל הקסם..

מעניין, חצי שנה שאני גרה כאן ולא ממש אירחתי.  משפחה פה ושם, אבל רוב הזמן אני כאן לעצמי, כשאני כאן..
בניתי לי קן לתפארת, סוג של 'מן קייב' משל עצמי. אני אוהבת את הפינה שיצרתי לי. היא שלי ובשבילי.

הישג מרשים שאני זוקפת לזכותי הוא שהצלחתי להביא לכך שהסירו לי את הכדור שלטענתי סתם לקחתי שנתיים.
הגמילה ממנו היתה חלקה יחסית, יחד עם מעבר לכדור אחר, שכן עוזר. תופעות לוואי שניתן לחיות איתן מתלוות.

מחפשת במעמקיי את המוטיבציה והמוכנות למעשים. לזוז. לנוע. לתקן את שהתקלקל בימי הקורונה.. להוריד את שעלה.
או לפחות חלקית. קפאין בורידים במקום אלכוהול, עשבים בריאות במקום טבק או אויר צח.. לא מרגישה מספיק בכיוון הנכון.

צבע השמיים באובך שהיה היום, ובייחוד בשעה שלפני תחילת הגשמים, נראה היה כאחד מהחלומות שלי, של סוף העולם.
הכל אביך אפרפר, הצבעים דהויים כמו תמונה מתחילת שנות השמונים. והגשם דרך החלון שלי כמו שהיה בחלומות. מנותק.
היום יום שלי משעות אחר הצהריים הופכים מעין מסע בזמן תוך הכרתי.. עבר הווה ועתיד מקביל מתערבבים לעת ליל. והכל מסתדר.

צריכה לכתוב יותר, לא רק לצרוך מידע אלא גם לשחרר מתוכי אל תוך החוץ.. מנסה למצוא דרכי חזרה למילים הכתובות..

איפה אהיה עוד שנה, אני תוהה.. איך יראה המסע שלי למחר?..