שלושת השבועות האחרונים במגמת ירידה, צניחה חופשית.. שבוע לא יצאתי מהבית. פשוט לא יכולתי פיזית. שיתוק מוחלט. מדי פעם הגנבתי מבט מחוץ לתריסים המוגפים, לפענח את מידת הלחות בחוץ. רמות החרדה שלי הרקיעו שחקים, יום אחר סתם לא רציתי, למחרת התלבשתי ונעצרתי על סף הדלת, לא מסוגלת לצאת מפתח הבית. חרטטתי כאבי גב. מפה לשם לא הלכתי לעבודה שבוע. כי הכל זעק הצילו, החלומות זעקו על מצוקה וחילוצים, על להיות במקום אחד ולרצות להיות במקום אחר.
לוריוון הפך להיות חבר היומי שלי אחרי מגמת שיפור. בין לילה בום אני חזרה פנימית.
לפעמים מתפנקת בוואבן, כי יש לחברות טובות שרוצות לעזור.
אחותי שאלה אותי השבוע אם זה לא מצב של חירום, אם לא צריך לפנות למישהו לאנשהו, הרגעתי אותה שאני לא אובדנית. אני חרדתית ומתכנסת, זה שונה.
לחילופין היום תוהה אם עשיתי נכון שלא פניתי לשלוותא.. כן טוב, עכשיו זה לא משנה.
בשבוע שעבר עשיתי לעצמי במשך כמה ימים טיפול בחשיפה. לצאת החוצה בקצרה, לעשות תכנית ברורה עם נק' עצירה. 3 תחנות באוטובוס ואחכ מסלול ברור הביתה.
הפסיכיאטר ברעננה אמר להזהר מהמנעויות.. שזו מלכודת. נפלתי בה. נכנסתי הביתה בשבת ולא יצאתי ממנו למשך 4 יממות, וגם אז עם כדור הרגעה ומסלול מחושב מראש. ניסיתי לגוון והחלטתי בספונטניות עצירת קפה, כמו שפעם אהבתי. זה עלה לי בידיים רועדות ודופק מואץ, אבל הצלחתי.
מחר אני החלטתי שאני אעשה עוד צעד חשוב ואסע לעבודה. אני יודעת שמחכות לי ערמות חשבוניות על השולחן, מעל 340 אימיילים באינבוקס. על פאקינג שבוע.
החלטתי לשמור על פרטיותי לעצמי. הפצתי את כאבי הגב שלי כמשבשיי, אבל רק קומץ יודע את האמת הכואבת. שבמצב אחר הייתי נוסעת לשלוותא לאשפוז קצר ועזרה, הרבה עזרה.
הנה היום, מזגתי וודקה אשכוליות ביחד עם הואבן וכדור השינה שקדם לו בשעה, ולו כדי שהפעם אחוש לשבריר רגע את הסטלה האמיתית, זו שיש בה אופוריה ולא רק מעיכה. נמאס לי מהחיים המשועבדים האלה לעשן. מפנטזת על שליטה בחיים שלי. שאני אשלוט בעשן ולא הוא בי. שאני אהיה אני ואפסיק לפחד לחיות.
רוצה שוב להנות מהספנקינג וכל המשחקים והחרמנויות... אלוהים תן לי לשוב לעצמי..
הפח בי חיים מחדש..,
אני יודעת שרק ברגעי אלכוהול אני אני. לצערי כמות הפעמים הזו נמוכה מפעמיים החודש. אבל כשזה קורה אני מאושרת, אני מרגישה, אני חווה, אני נוגעת וזה בוער לי בקרביים- ולא רק ברעיון המחשבתי.
יותר מדיי ימים ושבועות שקועה בחרדות שלי, לא חיה, מתנהלת בסגנון שיפשיט אותי מכל אשר לי עם רמת ההוצאות, והכל בגלל חרדות. מונית פחות מפחידה מפיגועי דריסה בתחנות אוטובוס. ובאוטובוס כל אדם שני נראה לי מחבל. לא מסוגלת להעביר נסיעה של פאקינג 15 דקות בלי חצי התקף חרדה באטרף.
החרדות והפחדים שיתקו אותי. הרגש והחשק נאטמו. מסרבת להאמין שזה הכל- בטוחה שיש הרבה מעבר. אני מתעקשת להלחם בחרא הזה.
הבלוג להערכתי ישנה מעט צבעו מעכשיו.. לא יודעת איך זה יתבטא עדיין אבל סקרנית... הצטרפו אליי.. ננסה להבין מה כואב לנו בפנים, מה בא לנו, ולאן העולם האמיתי הולך. רמז- מלחמת עולם שלישית לונג אוברדו... ומה יוותר מאיתנו... הצל הרדיואקטיבי מהירושימה.
