הסופש האחרון והארוך הביא עימו אורגזמות (סוף סוף אחרי חודש) והרבה גיימינג. אבל כששואלים אותי מה מסעיר או מניע אותי, אני נותרת אילמת. בחלומות שלי יש יותר אקשן מהמציאות. איכשהו גדלה לי המשכורת ב25% אבל ההוצאות עלו לי ואני לא זכיתי אפילו חודש אחד להרגיש את העלייה הזו. WTF. תפסיקי להזמין בוולט. מספיק עם כל העשן הזה. אני מעשנת חזקים, לא מרגישה הבדל, אבל אותו זה הפיל לשינה עמוקה רק מעישון פסיבי! פאק מי. תפסיקי לשתות אלכוהול. מפרקת בקבוק בשבוע. בקלות. אפילו שזה מגעיל אותי.. אבל איזו ברירה יש לי?? העישונים לבדם כבר לא מעוררים סטלה. ססעמק.
הפסיכולוגית שלי יצאה לגמלאות לפני כשנה. אז מפה לשם, בשנה ומשהו האחרונים אין לי מטפל/ת כי שרותי בריאות הנפש של הכללית טובעים לתוך הכלום של עצמם. בהצלחה עם לאזן את עצמך. את מכירה את השדים, את מכירה את הכלים המומלצים. אז מה. גם את כל הדיאטות ושיטות ההרזיה אני מכירה. כולל זריקות שמחכות לי במקרר, אבל אני קפואה. יותר קל להסתחרר לתוך מערבולת שאני יוצרת במו ידיי, יותר קל לשקוע לבעיות של אחרים, הכל ולו כדי להמנע מלהתמודד עם המציאות.
קולות קטנים מנסים לעצור את הבלגן. קולות גדולים יותר מבקרים אותי על הירידה במוטיבציה בעבודה. איך העלו לך את השכר ואת לא מנצלת את זה לעשות שעות נוספות, להכניס מלא כסף, להרגיש שאת מספיקה דברים. איך לעזאזל גדלה ההכנסה ועימה גדלו ההוצאות??? תוך חודשיים הגעתי למינוס שלא הייתי בו מעל שנתיים.
ואז כשנשאלתי מה מסעיר אותי, מה מניע אותי, המנועים כולם נכבו, המח הושתק. דממה. אין מענה. כלום נאדה.
לו הייתי אמא הייתי נטמעת לתוך חיי הילד שלי. אני יודעת את זה בלי לעבור את המסלול. בחרתי לוותר על זה לטובת החיים שיש לי עכשיו. זה לא שלא עוברות לי תהיות אם בחרתי נכון. להזכיר לי שאם לא אז לעולם לא מאוחר. אבל באמת שבחרתי את הדבר הנכון. אז למה דברים לא מסתדרים מעצמם? כי בין לבין שכחתי לחיות.
מאז האקסית, אם ניתן לקרוא לה ככה, התחלתי לעשן גראס ולא הפסקתי. אף לא ליום אחד מאז. כוסאמא שלי בסדר?? בלאט.
לפחות 3 שנים שאני מעשנת כל יום, מוצאת שלווה במחיקת מוח. ועכשיו מרככת על האלכוהול לזמן מה כדי להרגיש משהו ששכחתי כמה כמהתי לו. מצד שני כשאני שותה אני מנהלת שיחות נפש עם אמא שלי ואני מבינה אותה פתאום, אמפתית, מכילה, ואז אמא שלי מאושרת. ומה יותר חשוב מזה? אז ממשיכה.
רוצה להתרגש ולהרגיש משהו מבלי להטביע עצמי במסוככים.. אלוהים, מאז שאני ואתה רבנו אני לא מוצאת עצמי.. להאמין בך נתן לי עוצמה מסויימת שאבדה ממני כשסרבתי לסלוח לך. כשהכעסת אותי. כשנתת לדברים לא ראויים לקרות סתם. אבל ללא האמונה נותר בי חלל. ודבר אינו ממלא את החלל הזה באופן ראוי. העולם מטורף. לא בהכרח הייתי נותנת לו גאולה לו יכולתי. אנשים רעים סביבי מקבלים טוב ואילו הטובים נדרסים. הוליווד גרועה ודיסני תת רמה. מה בדיוק אמור להניע אותנו קדימה?!
אני קצת מתגעגעת אליה.. לאחרונה חשבתי על לילית, לילית שלי. זו שהפיחה בי חיים. הכלי שלי להיות ולחוות. מאז ששחררתי אותה משהו בתוכי התרוקן. הילדה הרעה התפוגגה ונשארה מעטפת של מה שהיה ומה שיכול להיות. אני מסרבת בגילי להרים ידיים ולמנוע מעצמי תחושות של חיים. זה בטוח משהו קטן שצריך לעשות, נידג' קטן שצריך לבצע כדי שתתחיל תנועה..
איזה חיים היו לך אם הפסקת לברוח לתוך חומרים זרים. יכולת להטמע בעבודה עד אובדן חיים אישיים. יכולת להשאר כל יום 10-12 שעות, כל מה שתצטרכי ישנו שם. מה יש לך למהר הביתה.. אם החומרים לא יפתו אותך לחזור, תוכלי "לגור" במשרד. מי צריך חיים אישיים, תבני קריירה. כן. זה.
פאק מי. שמישהו ילחץ על snooze.. אני צריכה לחשב מסלול מחדש אבל אין בי פירור של אנרגיה. נעה מכח האנרציה. מחפשת משמעות, ואולי לא משמעות כמו בסיס, גרעין, שורש.. עוגן לאפס את המערכת ולעשות סדר בדברים. לתכנן תוכנית עבודה שתועיל לי, ולפעול על פיה. כן.. לא רוצה שהבועה תתפוצץ אבל מייחלת.. למשהו חדש..
