חצי מהחיים שלי חייתי מיומולדת ליומולדת. ההורים שלי במשך שנים היו מתבדחים שמהרגע שמסתיים לי יום ההולדת אני כבר סופרת לאחור לפעם הבאה.
תמיד דאגתי שתהיה מסיבה, גם בשנות העשרים הייתי מארגנת מסיבות רבות משתתפים.. הייתי טיפוס מאוד חברתי, ולהרים מסיבות עשה לי הכי טוב בעולם, בטח ובטח ביום שלי. גם בשנים שהמצב הכלכלי לא איפשר מסיבה גדולה, מצאתי את הדרך לחגוג- בכל מחיר.
עד לפני עשור עוד נהגתי לקחת יום חופש ביומולדת ולעשות יום כייף. בעשור האחרון זה התחיל להעלם עד שבשנים האחרונות אני בוחרת לעבוד ביום הזה, כי בעבודה עושים לי הרבה יותר שמח, חוגגים גם בשבילי, וההנאה והאושר של אחרים מביאים לי סיפוק עצום, יותר מאשר המסיבה עצמה.
הערב אני מסיימת את שנת הארבעים שלי. השנה שבה לראשונה באמת לא חגגתי את היומולדת למעט העוגות בעבודה - למרות המספר העגול, והציפיות מגיל זה, היה בזה עבורי סוג של מרד.. במוסכמות ובציפיות מהיום הזה, היום בו לפני יותר מדיי שנים הגחתי לעולם מתוך גוף אחר.
כן מרגישה שהשנה היקום החליט לפצות אותי ולתת לי במתנה מגפה עולמית, לשמח רוחי. זה היה מרגש לשלושה חודשים.. הרבעון היפה בחיי.. אחכ המדינה נהייתה מטומטמת ושחררה רסן. אני הזהרתי את כל מי שרק שאל. צחקו. עכשיו אף אחד לא צוחק. אולי אני קצת.. :)
מנסה לאזן בין הדברים הפחות נעימים ביום יום שלי (המצב הבריאותי) לבין הדברים שעושים לי נעים (כל מיני שטויות של בנות.. קוסמטיקה ושיט)..
ההתעסקות עם רופאים כמעט על בסיס יום יומי לא עושה לי טוב... רק לפני שנתיים עברתי ניתוח שהזכיר לי חולשה ששכחתי. בימינו החולשה היא שגרה.
מחכה בציפייה רבה ליום שהכל יסתדר חזרה.. אלו יהיו ימים טובים, אני מרגישה את זה!
כולם שאלו אותי היום מה התכניות שלי למחר.. ציפו לתשובות מחץ. בפועל זה מסתכם בעבודה, ביקור אצל רופא וחזרה הביתה. בין לבין טלפונים, וואטצפ, פייסבוק ועוגות לצד כוסיות של מוסקטו עם המשפחה השנייה שלי במשרד. מסיבות פסו מן העולם עד להודעה חדשה (ע"ע קורונה), ובכלל מה שצריך לקרות השנה, יקרה לא משנה בת כמה אני ואם אעשה מזה ביג דיל.
הנה, התפוררה לה עוד שנה בשעון החול שלי.. ומה נאחל לזו הקרובה?
פחות כאב, יותר תובנות מעשיות, להפסיק הרגלים רעים ולרכוש כמה טובים..
להמשיך לאהוב בלב שלם ולשחרר את מה ששלילי..
ואולי קצת ריגוש.. ותעוזה. זה יהיה כייף :)
ובריאות. זה תמיד מעל הכל..!
