אלכוהול. המרפא לכל חולי. לא שתיתי אלכוהול של ממש עוד מלפני הניתוח, משהו כמו 5 חודשים. בעבר יכולתי לרדת על כמעט 20 שוטים וגם אז רק להתחיל להתנדנד ולהיות בראש טוב. ככה זה רוסיה טובה, יש עמידות מופלאה לוודקה על סוגיה. היום גיליתי ששוט או שניים מעיפים אותי למחוזות נידחים. בטח ובטח 4. איזה הבדל... ועכשיו כשאני מרגישה בתוכי טורנדו, והעשבים נגמרו, אין כמו המעוף הזה. ההורמונים הוציאו אותי מדעתי, ככה שהייתי חייבת משהו לאיפוס. לא רציתי להיות לבד, אבל אף אחד מוכר מסביבי לא היה בהישג יד. רציתי שיגעו בי, למרות שאמא טבע החליטה לזיין אותי ולדפוק לי את שארית השבוע. רציתי מגע בכל מחיר. לא מתכוונת לאטום את עצמי בין 4 קירות עם עצמי רק בגלל הימים האלה בחודש. אז קיוויתי למישהו שלא נחרד מהמחשבה על זה.
אני פעילה בו זמנית גם כאן בכלוב וגם בסווינגרס. למרות שמודה שפחות מתחברת שם לאנשים כי רובם זוגות, ואני עם זוגות נהניתי בעבר אבל כעת בשלב שרוצה יותר להשקיע באחד על אחת. מצב הרוח שלי השתולל. רגע אחד הייתי על סף בכי, רגע אחר קרועה מצחוק, רגע אחר רוצה ללכת מכות, רגע אחר רק רוצה הסתגרות. ידעתי שאני צריכה משהו מיוחד, אחר. להרגיש, לגעת, לטעום, לחוש משהו שחסר לי. אני יודעת שלהשביע את הרעב שבוער בי מאוד קשה. רבים ניסו, הם נכנעו הרבה לפניי. גם החזקים והאמיצים שבהם לא עמדו ברעבוני שאינו יודע שובע.
היה לי יום ארוך ומתיש בעבודה. הבוס המעצבן שלי טירטר לי את החיים כמו פאקינג פורפרה. נתתי לו את כולי וסיימתי מעולפת. לא היה בי כבר כוח ללכת למכון. חזרתי הביתה וקרסתי למיטה. כשהתעוררתי כל מה שרציתי זה לאבד את הראש ולטעום שפתיים. רציתי ידיים שעוטפות לי את הגוף, ידיים שיעטפו וילטפו את עורי הלבן והצח, שיחפנו אותי, ידיים שיחפרו לתוך התחתונים שלי, לעבר הדגדגן הרעב שלי. מישהו שלא מפחד ממחזור. רבאק, המציאו את הטמפון לפני מיליון שנה, כמה נאורים אתם צריכים להיות כדי להפסיק לפחד..
מהאתר השני נמצא בחור שגר עיר ליד, לא מאויים מכלום, לא מפחד מכלום. הרגיש את התיסכול שלי, את הצורך שלי בתשומת לב, בחום אנושי, בחיוכים. התלבטתי הרבה זמן, אבל שוב, הספונטניות ניצחה ובגדול. הורדתי 2 שוטים של וודקה וחיכיתי. 3 דק' אחכ ראיתי כוכבים. נפלאות הניתוח. הכל נספג הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק. התלבטתי ואמרתי לו לבוא. מראש הודעתי לו שאני מקבלת פניו בטרנינג, שיער אסוף ברישול עם מינימום של איפור. לא מתכוון לעשות רושם, רוצה מישהו להעביר איתו את הערב. והוא זרם איתי ובא לחייך אותי.
20 דק' אח"כ הוא התייצב, נראה בדיוק כמו בתמונה. לא גבוה במיוחד. נכנס, צחקנו. בירך לשלום את הכלב והמשכנו למאורה שלי. איזה שעה רק סיפר לי סיפורים מצחיקים מכל חוויות הצלילה שלו. על כרישים ולוויתנים ושאר חיות הים, מצאתי עצמי צוחקת כמעט עד בכי. בכל הזדמנות מילא לי את הכוסית מחדש, ואני התחלתי לאבד צפון ודרום. מדהים מה שזה עושה, גם בלי העשבים המתוקים שלי. באיזה שלב הוא פשוט עט עליי, לא הבנתי מאיפה השפתיים האלה צצו, אבל זרמתי לתוכן. הכל התחיל להתערפל, השירים ברקע הפכו לסוג של פסקול לא ברור, הפסקתי להקשיב כשהלשון שלו חפרה לי בצוואר. שכחתי מי אני ומה אני. לא הייתי שייכת לאף אחד מלבד אלוהים ועצמי. כל מה שעניין אותו זה אני. מזמן לא הרגשתי ככה, נטולת דאגות, רק אני ותחושות הגוף. הוא הגיע ישר מהעבודה כולו עבורי. וכשהלשון שלו עטפה ומצצה לי את הדגדגן לא ידעתי לכמה שניות של מי הלשון הזו. דמיינתי שהיא של מישהו אחר שרציתי להרגיש לשונו בין רגליי אבל נמצא רחוק כרגע. דמיינתי שהמישהו האחר הזה סוף סוף מתמסר לכולי ללא העמדות פנים וללא מעצורים. שהוא כולו בי, שהוא רוצה בי וחושק בגופי כאילו לא הייתה אף אחת אחרת ביקום מלבדי באותם רגעים.. וכך זה הרגיש.
Strawberry Fields Forever התנגן לי בראש.. שלל צבעי הקשת צבעו לי את החדר, ביקשתי שיכבה את החימום, הוא קם וכיבה. ביקשתי שידליק לי סגריה, הוא קם והביא והדליק לי. המלכה התעוררה לרגע קט, מחייכת לעצמה. הוא יכול להיות נתין מושלם. הראש היה הכי מסוחרר, לא באמת פה, לא באמת איתו, לא באמת בטוחה במה שקורה סביבי וזה הרגיש לי מצויין. לשעתיים האלה המח שלי כבה. אין רגשות הורמונליים משתוללים, אין געגוע למי שאיננו, אין כמיהה לחום ממי שלא נותן את העוצמה לה אני זקוקה. אין את הציפיות, אין את התיסכול או הדאגה או המחשבה. רק כאן ועכשיו. אני והזין הבינוני-קטן שלו שהיה קל במיוחד למצוץ עד סופו, אני והשערות שלו על החזה.. התגעגעתי לגבר עם שערות על החזה. מאסתי בכל הגברים האלה שמגלחים את עצמם ומורידים מעצמם כל סממן גברי פראי. לא מחפשת גבר עם מעיל פרווה, אבל ככ אוהבת את הטבעיות הזו.. גבר כמו שגבר צריך להיות, קצת בטן/כרס, שערות על החזה, מישהו שמרגיש בנוח עם הגוף שלו, שנותן לי לתפוס אותו היכן שבא לי, להרגיש את הגוף שלו כפי שהוא. אין לך במה להתבייש, לא כל הנשים מחפשות את הדוגמנים האלה החלקים שנראים כמו בני טיפש עשרה.. עדיין לא הבנתם את זה????
אני ככ צמאה לגבר שבטוח בגבריות שלו, שלא מפחד להראות את הרעב והכמיהה שלו, מישהו שירגיש בנוח, גם אם נפגשנו לפני עשר דקות, מישהו שיוכל לבלבל לי את השכל גם אם באנו מעולמות שונים ועדיין לסקרן אותי בטירופים. אני ככ סקרנית לשמוע סיפורים אחרים, עולמות חדשים, אנשים חדשים. את החיים שלי אני מכירה, אני רוצה להכיר דברים אחרים. להתחכך בדברים קצת אחרים, לא תמיד רוצה שתשלוט עליי, רוצה שתרצה אותי כפי שאני בגוף החדש שלי, שתיתן לי יד חופשית לעשות מה שמרגיש לי נכון איתך, בין אם להתמסר למגע שלך בי ובין אם להשתלט עליך ולטפס מעל ולכוון אותך לפי רצונותיי.. רוצה שתנווט יחד איתי יד ביד.. רוצה לטעום עוד ועוד, להתפזר לכל עבר יחד עם מי שרוצה ומוכן לחוות דברים.
לא כולם מבינים את הצורך הזה שלי עוד ועוד. האקס שלי היה מתלונן שסקס פעם בשבוע לא הספיק לי. לא מחפשת מישהו שיעניק לי פעם בשבוע. מבחינתי זה לא מה שאני צריכה. ואם זה מה שיש לך לתת לי אז תקבל את זה שאני אזדקק לתחזוקה שוטפת גם מאחרים. אם אתה מעניק לי פעם בשבוע תכבד את קיומי ותבין שאני זקוקה ליותר. אם אתה לא תעניק לי יותר, אני אמצא את זה במקום אחר. זה לא אומר שבא לי עליך פחות, חלילה, רק שאני צריכה עוד. שאני מכבדת את זה שלך אין יותר אפשרות להעניק ממה שאתה נותן, אבל שאני פשוט אמצא את זה היכן שאמצא. לא נימפומנית. פשוט רעבה למגע. רעבה לתשוקה. עוד מתרגלת לגוף החדש שלי, והגוף הזה רוצה עוד ועוד. עוד לא מצאתי את הגבר שידע להתמודד עם הרעב שלי בכמויות שאני זקוקה להן. לא יודעת אם קיים בכלל מישהו כזה, ואם כן היכן הוא. אבל עד אז משתדלת לעטוף עצמי באנשים שמכילים רעב עצום מחד, ורצון לפרוק ביחד מאידך. שוב ושוב.
לא גמרתי הערב, לא כיוונתי לשם. אפילו זיון של ממש לא היה שם. רציתי שיחייכו אותי. והוא חייך אותי כמו שהבטיח. הצחיק אותי וחייך אותי, נגע בי, עטף אותי, הרטיב אותי, טעם אותי, הטריף אותי ובאיזה שלב נאלץ כמו סינדרלה לסגור את הערב כי זה school night..
זו הדרך שלי לשרוד את הימים האלה בעבודה הלא כייפית שלי, להשכיח עצמי לתוך מגע ותחושות, להיאבד בין גוף לגוף.
הוא עוד שאל בסופו של הערב מה אני עושה מחר בערב.
מה אני עושה מחר? אחרי העבודה ואימון הכח במכון, כמו כל ערב, פינקי, מנסה לכבוש את העולם.
