אתמול התחלתי לכתוב פוסט בשעות הערב. לא זוכרת אפילו על מה. ואז הוא הגיע. מלא בהבטחות עולם ותחושות. אחרי שהערב/לילה הסתיים נכנסתי ומחקתי את כולו. לולא השעה ומצבי המעורפל הייתי יושבת ומנסחת משהו חדש. הייתי כותבת על זה שגבר שלא בא לענג אותי (אלא רק את עצמו) אין לו מה לחפש איתי. הייתי כותבת על זה שבחייאת רבאק תפסיקו להכאיב לי בסימנים כחולים. אני אישה, אני עדינה, ואתם צריכים להיות רגישים גם לזו שאיתכם ולא רק לחשקים שלכם.
זה מה שהייתי אמורה לכתוב. במקום זה לא כתבתי כלום. הייתי ככ מחוקה שפשוט דחפתי קוביית שוקולד חלב אחרונה שנשארה לי מהמתנה המפנקת שהביא לי אחד המקסימים מהאתר בשבוע שעבר. היא המתיקה מעט את תחושותיי, ואז כיביתי הכל והלכתי לישון. בניסיון הבוקר להזכר מה היה אתמול בלילה נתקלתי בקשיים. כל שהצלחתי לחבר זה שברירי זכרון, שחלקם חזרו מאז הבוקר וחלקם אבדו, אני מנסה להפנים מסר ומוסר השכל לבאות.
מהרגע שנכנס בדלת הוא היה אגרסיבי. הדף אותי כנגד הקיר והתייחם עליי (כולה טרנינג וגופייה, לא שמלת מיני) כאילו הייתי איזו בובה בהזמנה, עוד לפני שהדלת אפילו נסגרה עד תום. הוא ליטף במילותיו בצורה מאוד נחשית ומגעו היה אגרסיבי מדיי למצב בו הייתי, לסטייט אוף מיינד. הוא נראה טוב, זו לא היתה הבעיה. הוא הריח טוב, הוא היה נעים למגע. אבל ככ אגרסיבי שלא הבנתי במה חטאתי. בעשר דק' הראשונות הייתי עסוקה בלהדוף אותו. אחכ הוא נראה מעט יותר מעניין וניהל שיחה קצרה תוך כדי שהכין לנו מה לעשן. היו חיוכים, היו מבטים יותר רציניים. אבל משהו לא היה רגוע או זורם. הרגשתי בסוג של עימות שאני צריכה להשאר על המשמר שלא ימחק את קיומי לרמת סמרטוטה יפת תואר. אני לא חושבת שפחדתי לצידו באף שלב, אבל אני כן הרגשתי את ההכרה שלי הולכת וזולגת ממני והלאה ככל שהזמן התקדם והחומר נטמע בדם.
בחלקם הייתי מודעת באחרים מצאתי עצמי מופשטת מבלי יכולת להביע דבר או להתנגד.. בשלב החדירה מאוחר יותר הרגשתי כאילו אני צופה מהצד בסרט פורנו של מישהו אחר. כאילו הופשט ממני כל סממן רגשי אישי משלי. כאילו הייתי חפץ.
הוא דאג להדגיש במהלך הערב כמה פעמים על זה שעם כל הכבוד הכרנו בכלוב ולא בג'יידייט, ולכן אני מקבלת יחס תואם כלוב. אני נותרתי המומה. לא בגלל המילים הללו, כמו בגלל זה שהוא באמת מאמין בזה. אך להבדיל ממנו, שפר עליי מזלי, ובחצי שנה שאני בכלוב זכיתי להכיר כאן בעיקר אנשים מדהימים! חמים, רגישים, מכילים, כאלה שהכוחניות היא פרט קטן בהם, קישוט ממש, כאלה שהרגישו אותי. כאלה שכיבדו אותי. לפני הכל. כאישה, כאדם. ואני לא מדברת פה על שולט או נשלט - אלא על בן אדם.
אני מודה שיש לי ימים שאני פועלת עם שיקול דעת טוב, מקשיבה לתחושות הבטן והן מוכיחות עצמן. כמעט תמיד. ואז יש ימים שאני מנטרלת משהו מבפנים וזורמת כי.. השד יודע למה. מה שקורה במקרים האלה זה שלרוב זה מוכיח עצמו כחוויה שטוב שקרתה, ואילו בכמה מקרים אני נותרת מבולבלת. אתמול היה כזה. ומלבד השורה התחתונה שבאף שלב העינוג שלי והסיפוק שלי לא היו רלוונטיים עבורו, אני גם לא הייתי חזקה מספיק פיזית כדי להתעקש ולהלחם על המעט הזה. היו לי רגעים שלרגע לא הבנתי איפה אני ומי זה מעליי. לא הצלחתי להזכר איך קוראים לו. תחושה לא נעימה במיוחד עבורי ובטח לא מכבדת אותו. לא היה מושג קלוש איך קוראים לו, שברתי את הראש ופשוט לא הצלחתי להתרכז מספיק כדי לשחזר את זה מהזכרון.
אבל כמו שכבר אמרתי לפני כמה ימים למר תאילנד, כמו שכל עבודה מכבדת בעליה, כך כל חוויה כשרה כל עוד לא נפגעתי וכל עוד למדתי מזה על עצמי ועל אחרים אז הכל טוב. סימן כחול יחלים. האגו? האגו משותק כרגע. והסיפוק שלי? על כך תאילנד יפצה אותי מחר ומחרתיים.. 48 שעות של פינוקים ופיצויים ועונג עילאי, על כל מה שלא היה, מה שלא הספיק להיות, מה שהיה ואיכזב, וכל מה שעדיין לא התבשל כדי להיות.. למרות הכל, אין בי כעס או חרטה. אין בי טענות ליקום. אני יודעת שעל כל חווייה פחות חיובית ישנן עוד עשרות חיוביות שממתינות להתקיים. לא מתחרטת על כלום, לא מתנצלת על כלום. YOLO.
גילוי נאות.
על כל מילה שנכתבה, עשרות מחשבות שלא נכתבו מנסות לבנות עצמן לידי משפטים שלמים.
על כל משפט שמנסה ליצור פיסקה ישנו פוטנציאל לפוסט נוסף. לא כל מילה נכתבת.
20 הס"מ שלו שחפרו בי לא נכתבו. האנחות מלאות התקווה שלבסוף נגוזו, לא נכתבו.
היו רגעים בודדים נעימים. היו מילים ומבטים.
היו הרבה מבטים בעיקר בעודי עומדת ערומה עם סגריה ביד והוא פרוש על המיטה מעולף מאורגזמה.
שברירי רגעים. שברירי מגע. רסיסי זיכרון. אולי הטובים שבהם עוד יצוצו בנבכי זכרוני..
