ואז היא לחשה לי, למה את מבזבזת את הזמן והחושניות שלך על אותו גבר, 2 סופי שבוע בחודש, סשן אחד או שניים, מיליון אורגזמות מטורפות, אבל זה רק איתו ורק פעמיים בחודש. למה את ננעלת עליו? בשבילו את BFF.. קרובה ונאמנה אבל לא בפרנד זון. סקס ופרנד זון.
היא לחשה לי את המילים האלה בכמה הזדמנויות ובכל פעם זה חילחל מעט יותר עמוק. כמה שבועות שאני משכנעת עצמי שזה בדיוק מה שרציתי. אבל משהו חסר לי פתאום. משהו השתנה. התחושה הזו של הפרנד זון מעיקה לי בגוף. תופס עצמי חושבת על זה שהעברנו סופש ארוך יחד ולמעט הנשיקה כשירדתי מהרכב, לא התנשקנו בכלל. זה ככ לא אופייני לי במצב כזה רגשי עבורי וללא מגע שפתיים.. משהו בתובנה הזו עורר תזוזה פנימית. והתזוזה עוררה מחשבה. אולי כדאי לנצל את התחושות ולהתרחק מעט. לנתק את הקשר הזה בצורה הכי טובה, לפתח חיי מין סוערים כמו שאני אוהבת. התרופה שלי היא סקס. אחר. וזה לא שחסר עם מי, יש לי כמה שאני משוחחת איתם וגם זה לא בקביעות. אף אחד לא תפס לי משהו בפנים ברמה כזו של סקרנות או חן שכל כולי יתפקס עליו. מישהו מרגש, אחר, חדש. משחרר. ודווקא בא לי.
עם החבר זה לא משנה כמה הוא ראוי או לא, אני חשה שאני למרגלותיו מהיותו מושלם. לאחרונה דברים משתנים.. אני רואה לעיתים ללא משקפיים ורודים. אמנם הוא עדיין יפיפה בעיניי כמו ביום שהכרנו - בגופו ובליבו - אבל כעת מסוגלת להגיד לעצמי שאין לי מה להנעל רק עליו, כי אני הרי יכולה להשיג כל אחד שארצה, ימי הבטחון הנמוך מאחורינו. מספיק.. ועל כן, אם הוא לא רוצה בי (רק בי) - הוא לא חייב.. כי אני מרגישה שמשהו בי מתחיל להשתנות. בי ישנה כמיהה לשדרוג היחסים, אצלו ישנה זמרתו הקבועה ש"זה מה יש" (דברנו כבר על האלרגיה שלו לזוגיות ו/או מחוייבות).
בא לי שיכבשו אותי. שאסחף מבלי לחשוב על כל ה"למה לא", שהתחושות יסחפו והגוף יתפנק. חוסר מעצורים. בא לי חיזור ובא לי פתיחות, בא לי חיוך ובא לי חופשיות, בא לי מגע וקרבה ואינטימיות, בא לי שיחה עמוקה וגיקית ובא לי צחוק ופלירטוט ואצבע שמשחקת בשיער.. בא לי לזרוח בבוקר מהבוקר טוב עם סמיילי של חמנייה שאקבל, ועד לחיוך הלילה טוב עם האייקון של הירח וההוא ששורק לבבות.. בא לי גבר חזק וגדול, בא לי את ההוא עם הגוף המתלטף, עם הלשון המפנקת, האצבעות ההרפתקניות, עם הקינקיות המיוחדת.. האלה שבי רוצה מישהו להתענג עליו. ובו בזמן, בין חדרי חדרים להיות הזונה שלו, או המלכה שלו. מה שמתחשק.
בעבר כשקרא לי באמצע הסקס 'זונה שלי', זה היה מייחם אותי עוד יותר. לאחרונה לשמוע את זה צורם לי מבפנים.. כמו ציפורניים על לוח גיר. אני יודעת שזה נשמכ כמו דרמה. והרי אני שונאת דרמה כמו כל גבר ממוצע, אבל כשאנחנו יחד, לפעמים בראש שלי יש דרמה נקבית ממוצעת++. ואני שונאת את הרגעים האלה, כשיוצאות מגרוני מחשבות רגשיות הורמונליות, נקביות, כשהרחם פועם בכמיהה. היום ברור לי שכל עוד חלק ממני רוצה זוגיות, לא אשקוט מעצם המחשבה שזה יקרה לו דווקא עם מישהי אחרת. מלבדי. תחושה איומה.. הרכושנות. אז כן, אני מבינה שצריכה לשחרר ממנו (לטובת שנינו), ולמצוא את זה שיהיה פשוט יותר, הכמיהה לחיבור זוגי תהיה הדדית. מישהו שאוכל לספר לו מבלי לפחד מתגובתו שאני חושבת שאני עדיין לא מוכנה לוותר על הרעיון לתינוק. מישהו שלא יתפוס ממני ישר מרחק וישים 3 קונדומים רק ליתר בטחון. (אני מקצינה מן הסתם..)
ברגעים של מחשבות כאלה בא לי לשרוף את העולם. ללכת לאיזה חור, להתחבר למישהו מעניין, לשתות איתו חצי בקבוק וודקה, לעשן עד לעירפול חושים ואחכ ללכת להזדיין עד שהקירות ירעדו. משום מה זה לא קורה. רוצה לשחרר ולהזרק.. לתת אמון ולהתמסר. חוזרת לפינה של השתייכות. לא משנה כמה כנפיי פרושות אל על, לא משנה כמה בת אצולה וטובת לב או שדה או מכשפונת.. חזקה ככל שאהיה אני מוצאת עצמי כמהה להשתייכות עמוקה. זה לא ממש נושא טוב לשיחה עם אף אחד מהקרובים לי. גם לא איתו. גם לא חברים אחרים. אז הכל יוצא פה. אותיות שחורות על רקע לבן מעל רקע שחור..
איפה הדוקטור (עדיף העשירי) שיבוא ויסחוף אותי להרפתקאה?... [רמז: אם לא הבנת את הרפרנס, זה לא אתה]