אני מבינה כבר זמן מה שאני חיה את החיים שתמיד רק פינטזתי עליהם.
החיים שאפילו לא באמת האמנתי שניתן לנהל מחוץ לסרטי פורנו וספרי פנטזיה.
אני הולכת כל יום לעבודה שאני נהנית ממנה במקום שאני אוהבת עם אנשים שעושים לי טוב. גם אם זה אומר שאני קמה לפנות בוקר כל בוקר (ולא אוהבת את זה). למעט עוד ספרה אחת במשכורת ותוספת של כמה וכמה ימי חופשה בשנה- חוץ מזה החיים שלי פנטזיה.
יש לי שני גברים בחיי שממלאים לי את כל הצרכים המיניים שלי ברמות מטורפות. כל אחד ממלא תפקיד אחר בחיי מהפן המיני וכל אחד מהם מבצע את תפקידו ברמות כמעט מושלמות, עד כדי כך שלפעמים אני... שבעה. כן, אני מוכנה לכאורה לוותר על לגמור, להצמד ללהתפנק ולפנק כי האורגזמה פחות קריטית לי, היא הרי כבר ככ מוכרת (לא משנה שבסוף מתפתה לתחושה וגומרת בכל זאת בפעם המי יודע כמה..). הבעיה שלי היא שהתנוחות מוכרות מדיי (מענגות ונוחות ככל שיהיו). הצעצוע אותו צעצוע. המיקום אותו מיקום. הפנטזיה אותה פנטזיה. הצורך אותו צורך. העונש אותו עונש. החינוך אותו חינוך.
חסר לי משהו.
פנטזיה חדשה, מגע חדש, צעצוע חדש, גיוון שלא עולה בדעתי או עולה ונחבא..
כמהה לחוש באיזה ריגוש מיוחד. אני נשמעת נוראית. אני יודעת. האם באמת ניתנו אגוזים למי שאין שיניים?
מיום ליום אני מפתחת דיסטאנס שרק הולך וגדל מהרעיון של ההריון, האימהות וכל שנקשר בזה. לילית מתחזקת. אני מרגישה אותה נועלת בשקט בשקט מגרות מסויימות ומחביאה את המפתח. הצד הרומנטי כמעט ונעלם. חוסר השקט מאפיין חזק בתקופה הזו. הצורך להגביר ריגושים, להעמיס על הגוף, למתוח גבולות, הנפש מתחננת לשבירה של המציאות כפי שהיא ועליית מדרגה. סוג של LEVEL UP שכזה.. מעין דיגדוג פנימי כזה שנייה לפני שינוי משמעותי שאחריו לא יורדים חזרה למטה כי נק' הפתיחה כבר גבוהה יותר. מחכה לזה. מחכה להפתעות, לריגושים. לפרפרים האלה בבטן, לרטיבות המטורפת שנוזלת ממני ככל שקרב רגע המגע..
לו היה לי זמן להשחיל משהו חדש, ודאי הייתי מנסה משהו שמזמן לא עשיתי. אישה למשל. מתחיל לדגדג לי משהו בפנים כבר כמה שבועות.. לא יודעת אם ברמת החד פעמי או רב פעמי אבל כן לחוות שוב אישה. עבר הרבה זמן. ואם אני זו ש"עם המכנסיים" במיטה עם כל מי שתחתיי, אז מה זה כבר משנה אם זה גבר או אישה? אז כן, זה חשק שאני מקווה להתנסות בו שוב בקרוב מאוד..
בקלות רואה עצמי צופה גדולות מהשנה הזו, ומגשימה לא מעט, הכל תלוי בגישה, במאמץ ובפרטנר שפוסע לצידך לאורך הדרך.. למזלי, מעט אלה שחובקים עולמי הינם יחידי סגולה. וכך, השמיים הם הגבול, רק צריך להביע את מה שרוצים, לא לפחד לרצות, לא לפחד להגיד, לא לפחד לעשות את הצעד, לא לפחד לעשות את הדרך, לא לפחד להגשים פנטזיות ולו כדי לפנות מקומן לחדשות..
אז כשאני שואלת את עצמי מה מצבי החברתי/רגשי/אינטימי... התשובה דיי פשוטה
It's Complicated.. :)
