אהבה תמיד מפיחה בי חיים. הציפייה. הגעגוע. הכאב הזה בבטן. הרעב. הפגיעות. ההתמסרות. השייכות. מעולם לא חשתי ככ מלאה באהבה. בשנה וחצי האחרונות האהבה היתה בעיקר שלי. מהצד השני קבלתי משהו דומה אבל אחר שהחזיק אותי על הרף המינימלי ההכרחי כדי להצמד בהערצה מוחלטת. בחצי שנה האחרונה אט אט נבנתה בי דמות חדשה, בריאה יותר, נועזת, חזקה. האהבה הזו חיזקה אותי לאורך התהליך הזה, מיום ליום מלילה ללילה. מפגישה לפגישה, משיחה לשיחה, מאי הבנה אחת לאחרת, מסשן אחד לאחר, משבוע לשבוע.. משהו ניצת בי ולא כבה. נעים לי ככה..
אני יודעת שאתה קורא אותי.. וכתמיד זה מלטף אותי.
זוכר שהקראת לי בטלפון קטע מאחד הפוסטים שלי?
היה משהו ככ אירוטי ברגע הזה..
התמכרתי לגוף שלך ולטעם שלך
התמכרתי להתמסרות המוחלטת שלך
התמכרתי לפינה הבטוחה שאתה מעניק
התמכרתי לתחושה הטובה והבטוחה שאתה משרה עליי
תודה על הרגשות שאתה מפיח בי..