העישונים אתמול הפכו לי את המח ואת הגוף. פירקו אותי מהכל.
4 שעות השינה לפנות בוקר לא עזרו, שעה שעתיים נוספים אחהצ עדיין לא יישרו איתי קו. אני הפוכה.
האורגזמות זכורות לי כמשהו מתוך חלום, חצי אמיתי חצי לא. בדכ זה עושה את שלו. הפעם הרגיש אחר.
היה נחמד להשאר לישון במקום לתפוס מונית לפנות בוקר.
היה מאוד אבירי מצידו לתת לי לישון במיטה שלו בעוד הוא נשאר בסלון את הלילה.
לא חושבת שיצא לי דבר כזה עם אף אחד בעבר. הרגיש לי קצת לא נעים שויתר על המיטה שלו.
אבל היה לי ככ נעים עם הכריות האלה... הן עוד יותר נעימות משלי..
לא היה לי בתכנון לעשן גם בבוקר אבל כשראה שאני ערה ומסתובבת קפה אחרי קפה הוא ראה לנכון לפנק עם גלגול נוסף.
אני לעולם לא אומרת לזה לא. אולי הייתי צריכה. כל היום מאז אני מפורקת. המח לא מאופס. מצד שני אין דאגות. רק כבדות.
הימים האלה של כתיבה מוגברת פה, ההודעות שאני קוראת ונדירות עונה באתר השני,
הבלוגים שאני נחשפת אליהם פה, של אלה שקוראים אותי (ואז אני סקרנית לגביהם),
כל אלה מזכירים לי רגעים יפים של לילית. רגעים של להיות חופשייה גם בגוף ולא רק בראש ובנפש.
היכולת להתחבר שוב למה שהגוף מתעורר ממנו, להביע, להרגיש ולהביע.
אם לא תבקש את שאהבה נפשך, איך תמצא?
ההתעסקות הארוכה והאינסופית בתקופה האחרונה עם הנפש, הסיטו לחלוטין את תשומת הלב מהגוף.
הגוף רוצה גם אאוטלט. אחר. אני חושבת שבזה אני בעצם מתרכזת בימים האלה.
לתת את מלוא תשומת הלב למה שהגוף צריך. אולי הנפש תלמד משהו על הדרך.
לפני כמה פוסטים כתבתי שאני לא זוכרת מתי היו לי נשיקות של ממש בפעם האחרונה.
מחשבה עמוקה וחפירה פנימה עזרה להזכר. האקס האחרון.. ההוא עם הטבעת.. בעצם בלי. חח
הנשיקות שלו היו עמוקות, נצמדו ועטפו ובסופו של יום גם קצת חנקו.
הדבר היחידי שאהבתי בתקופתו זה שהמשכתי להגיע לחבר של ימינו.
הסקס איתו רק השתבח מבחינתי דווקא בגלל הסיטואציה.
האחד "נשאר בבית" בידיעה ברורה שבת הזוג שלו הולכת לקבל זין של גבר אחר. גבר שהיא מאוהבת בו.
קל זה לא היה עבורו. בדיעבד לא חושבת שקוקהולד היה חלק ממה שהוא יכל לחיות איתו,
למרות שבהתחלה נתן לכך את ברכתו. הכל היה בידיעה ובפתיחות.
לי הימים ההם עשו טוב. לפחות מהפן הזה, זה מה שעובר לי בראש עכשיו, מכל הדברים..
מנסה לחשוב מה יעורר במח שלי בימים אלה גירוי גבוה יותר. אולי אדמיין שאני נשואה וכל פלירטוט הוא אסור.
מתגעגעת לטעם של חטא. לא יודעת לברבל למה. אולי זה הריגוש. אולי זה הפחד. אולי חוסר הודאות.
הסקרנות הטבעית, הגעגוע, הכמיהה לטעם החדש. הדברים הקטנים שאנחנו שוכחים לתת להם חשיבות. הרעב.
ההפתעה. להיות מופתעת ממש. זה מזמן לא קרה. בא לי.. מאוד..
רוצה להיות רעה כמו שאני טובה. מתגעגעת לטעם החטא. מאוד.
