ניצחונות קטנים מאוד חשובים לכולנו. תחושת ההצלחה העצמית, פירגון עצמי. אנחנו זקוקים לרגעים האלה. לפעמים יותר לפעמים פחות.
כאחת שכבר חודשים מתמודדת עם הטירוף הפנימי עד להודעה חדשה (אם וכאשר הכדורים יאזנו), אני מצאתי עצמי רק מוותרת לעצמי, לא דחקתי גבולות פנימיים. הייתי עסוקה בלשרוד את הרעש הפנימי. כאשר במשך כל הזמן הזה הפסיכולוגית התעקשה שאני צריכה לסלוח לעצמי, לחוש חמלה כלפי עצמי, להיות פחות קשה ויותר מעודדת. פחות גנרל ויותר המבוגרת האחראית. זה יותר קל להגיד מלעשות. הדבר האחרון שראיתי לנגד עיניי זה נצחונות או הישגים או ח"ח עצמי. ככה זה כשהרעש ככ חזק שאין מקום לצלילים אחרים..
יחד עם זאת, בשבועות האחרונים מאז שחזרתי מרומא (הימים בהם ירדתי נפשית היגון שאולה), התחלתי להתאפס קצת על עצמי.
אולי זה הקול של חבר שלי שמחלחל קצת מיום ליום- לשמור על מס' 1 (אני, למי שלא הבין) תמיד ולפני כולם, אולי זה המרחק, אולי זו ההשלמה עם המציאות.. כך או כך משהו מרגיש שונה. הסימן הראשון מאוד בולט לי בחסרונו המופלא, בכל השבוע האחרון היו לי אולי 3 התקפי חרדה. על פני שבוע. לפני כן זה היה כמה פעמים ביום. לא רוצה או מנסה להבין מה ולמה. פשוט שמחה שאין את הפחד הנוראי הכואב הזה בבטן. במקביל הופיעה תחושה חדשה של היפר. חוסר מנוחה שהגיע לכזו רמה בסופש שחבר שלי פשוט סחב אותי החוצה להליכה. זה עזר לחצי שעה. מצד שני, זה כבר יכול להיות קשור לכדורים הארורים..
היום, למרות כל התחזיות הפנימיות של הבוקר, התברר כיום מוצלח במיוחד.
אמנם עבדתי מעל 10 שעות, אבל הספקתי ככ הרבה.. כזו תחושת סיפוק להגיע לדברים שלא הספקתי כל החודש..
חברה מהמשרד מעל עצרה לציין שרזיתי (אני? רילי?) רק כדי שהדוור שהיה במקום הוסיף בחיוך "ועוד אחרי החגים".. זה היה משעשע.
ניצחון קטן שלי עם עצמי היה שהצלחתי לדחות את רגע הפוקוס מהעשבים עד אחרי אחת בצהריים, להחזיק ריכוז על פני ככ הרבה שעות ערות ופעילות קשה לי לאחרונה, זה עזר, התרופה הטבעית ביותר בעולם, אבל היום מבחינתי דחקתי מעט את הגבול והצלחתי. מתעקשת בימים אלה לשבור הרגלים. מתעקשת לחנך עצמי מחדש לוותר על כל מיני הרגלים לא בריאים שפיתחתי בחודשיים האחרוניים ושאני צריכה אט אט להעלים לחלוטין. כך בהחלטה של רגע עליתי על האוטובוס שלא הייתי בכלל בטוחה שיגיע בשעה הזו לתחנה, ירדתי בקצה העיר והתחלתי לצעוד הביתה.
שני הק"מ האלה הרגישו מעניין, כל זמן מה נכנסה בי תחושה אחרת, רגע אחת מדלגת לי עם המוזיקה, כשנעצרתי ברמזורים מתופפת באוויר עם הקצב באוזניים, רגע אחר מביטה על ילד ואישה מבוגרת יושבים בתחנת אוטובוס וכל אחד הראש שלו תקוע בתוך מסך. ככ הרבה שנים מאז שהסלולארי פלש לאנושות, ועדיין משעשע אותי איך הפכנו זומבים מחוברים לוריד עם הטלפונים שלנו. המחשבים הקטנטנים שלנו.
היום הגיחו הבזקים של געגוע.. הבטן קצת התהפכה.
אז בכל פעם נתתי לעצמי דקה שתיים לחוש את מה שזה מעורר בגוף ובראש, ואז מניחה אותה בצד ועוברת לדבר החשוב הבא.
לא נלחמת בזה. חייבת לשמור על קו יציב כמה שיכולה. עוד קצת בכל יום. one day at a time.
אולי דווקא בגלל זה אחת מנקודות האור והכח שלי במיוחד בימים אלה הוא חבר שלי. האיש והאגדה.
בחודשים ובעיקר בשבועות האחרונים החיבור ביננו התחזק. ואולי זו רק אני. השיחות שלנו, האמון, ההפרייה האינטלקטואלית ורגשית ההדדית, אינטימיות מסוג אחר שבעקבותיה אני מרגישה מחוברת יותר לעצמי.. החיבור הזה שלי עם עצמי אבל בעיקר שלי איתו נתן פתח לכל מיני פנטזיות קטנטנות שאפילו לא חשבתי עליהן עד שהוא תפס שליטה וכיוון לסיטואציות האלה.. נגע וקשר והצליף, עינג והכאיב בו זמנית.. העקבים, האזיקונים, הבייבידול, הידיים הגדולות שלו מאדימות לי את הטוסיק.. התחושות, המילים, המגע, הכאב, העונג העוצמתי ביותר שחוויתי מזה זמן רב, שיחרור, ריגוש.. כן.. הסקס מדהים :)
אני מניחה שהחלק המעניין פה הוא הידיעה שיכולה לחוות גברים אחרים, אבל כרגע בוחרת שלא למרות ההזדמנויות, אני שבעה כבר זמן מה, אין בי חסך שיוכל להענות רק על ידי גורם חיצוני אחר, אז מה יש לי לחפש שם? ואם בכל זאת נניח וארצה, אז אצא, אחווה, אחזור. תמיד אחזור.
חשבתי בהתחלה לכתוב פוסט ארוך במיוחד עם כל חוויות הסופש המיניות והמחרמנות עד טירוף לפרטי פרטים, כי הסופש הכיל המון מכל וכל.. אך לאחר מחשבות נוספות החלטתי להשאיר את החווייה הזו לעצמי לבינתיים, כי זה מה שטוב לי עכשיו..
כעת רק אני מבינה ולכן מתעקשת על זה -
אני בוחרת להיות רק היכן שטוב לי ועם מי שטוב אליי.
אני מניחה שימיי נראים כעת כפי שהם בזכות זה, בזכות העמידה בהחלטה זו..
מודה על כל רגע של חיוך, התמדה, תפוקה, ריכוז, אמונה. בעצמי.