ערב מלא מחשבות עבר עליי אתמול, עוד לפני הפסיכיאטר ובטח אחריו. חזרתי מאוחר הביתה, תשושה מהנסיעות ומורעבת. אתמול למעט פרוסת לחם ואיזה 5 כוסות קפה לא אכלתי כלום. עדיין תיפקוד מצויין. לפני השינה תפסתי קרקר סובין וסגרתי פינה.
6 בבוקר, כבר בעבודה, אחרי פחות מ5 שעות שינה. יוצאת היום קודם מהעבודה, אז חייבת לטחון למקסימום. לא באמת חייבת, רוצה. הכל בראש. חח
אז מה? מתחילים עכשיו תרופה חדשה נוספת. המינון מתוכנן לעלות בהדרגה במהלך השבועיים. חוזרת אליו עוד חודש ואם לא יצליח לנו הניסוי, יש לו עוד תוכנית ב' חבוייה באמתחתו.
אני לא שקטה לגבי התרופה הזו, אך תוך כדי התהפכות מוטרדת לפני השינה אתמול חשבתי לעצמי שאין לי באמת ברירה מלבד לנסות. כן, כולנו שפני ניסיונות של חברות התרופות.
שקט הבוקר. אפילו הציפורים בקושי הקיצו.
אתמול עברה לי מחשבה לפנות אליה באחד מערוצי התקשורת , כחברה. מישהי לשוחח, להתייעץ.. אבל ככל שהמחשבה קרמה עור וגידים, כך הבנתי שזו תהיה טעות.. הבנתי שעד שלא אצליח לחשוב עליה מבלי לחוש מיד תחושת כאב כזו או אחרת בתוכי, לא אוכל להיות חברה או לקבל את החברות שלה, גם לו יכלה לתת. ומאחר והפצעים נרפאים על פני זמן... אז עוד לא הגיע הזמן.
חסר לי קפה חם ביד (והסגריה של 7 בבוקר)..
יאללה, הולכת להכין קפה בזריזות, לפני שכל העולם יבוא.. 😊
מי יתן ונלמד היום דברים חדשים ומסקרנים! קסם של יום, חברים 💋
