Captain’s Log, Earth date 18.6.2019
איך אפשר להתגונן מפני משהו שאינך מסוגל לראות? התקפי חרדה מפני האיום הבלתי נראה ובלתי קיים ברמה המוחשית. במה זה שונה רעיונית מאסון צ'רנוביל? קרינה היא בלתי נראית. ללא הכלי הנכון לא תדע עד כמה היא שם לפגוע בך, ועד כמה כוחה יהיה באמת הרסני, לאותו רגע ולימים שיבואו.
הפחד מפני משהו שאינו גלוי לעין, בין אם נקודתי או חרדתי-קיומי, ללא הכלים הנכונים, ללא הסביבה הנכונה, כיצד נדע לזהות מצב כחמור במיוחד? כיצד נדע שהגיע הזמן להרים את הכוננות. האם כוננות צהובה או שהחמיר לאדומה? האם ברגע נתון הגורל יזמן סביבנו את האנשים הנכונים לנו לאותו רגע על מנת להתגבר? אולי לא? קשה לדעת מה ירפא ומה יקל, כשאתה מתמודד עם הלא נודע.
הגוף שלי בשנים האחרונות פוסע לכיוון הלא נודע ברמה זו או אחרת. ההשלכות של הניסויים עם כל התרופות האלה על הגוף שלי, ולצערי כעת גם על המוח-נפש-מנטלי, רבות מכדי למנות. כל מי שהיה בחיי בחודשיים הללו, בין אם בעבודה, במשפחה או במעגל החברתי המצומצם, ראה התדרדרות תחילה הדרגתית אחכ כבר עמוקה, המצב שלי נגע בכולם, גם כשנעלמתי לכולם. אבל אני נותרתי כמו צופה מהצד על החיים שלי, צופה כיצד הכל מתערפל, האחיזה בהגה והניווט על חיי אבדו לי. כל יום הביא בתחילה עוד ועוד תחלואים. כעת עם עזיבתו האיטית של הרעל מעורקיי שוב האחיזה אבדה, רק שהפעם המחיר כבד מדיי. רגרסיה של מעל שנה וחצי.
כל יציאה מהבית הפכה לסיוט. שעות לפני כן מתחילים התקפי החרדה, מחשבות על גבי מחשבות על מה אני צריכה לעשות, איך לעשות את זה, ושיחה ארוכה עם עצמי להרגיע את עצמי איך שלצאת מהבית לא יהיה כ"כ קשה, שאני אעשה את זה מהר מהר ואשוב הביתה לשקט הבטוח. מדמיינת את הדרך, את הצעדים לשם, העלייה במדרגות, ההמתנה לרופאה, עם האנשים מסביבי בחדר המתנה, מחשבות מלא מחשבות להרגיע מראש את עצמי שהכל בסדר, שההמתנה לא תהיה ארוכה מדיי, שהביקור אצל הרופאה יהיה יותר מהיר ממה שאני חושבת ושאשוב הביתה, אל בין ארבעת הקירות שלי, בטוחה ושלמה ואוכל סוף סוף לנשום ולשחרר את הלחץ שיושב לי על בית החזה, כמו עשרות ק"ג של פחד ומועקה ותיסכול..
ככה זה לחיות בראש שלי עכשיו. מחשבות על הבא בתור (גם אם זה רק למחרת או שעתיים אחרי), מחשבות טורדניות והתקפי חרדה. שוב ושוב. סוגרת עצמי כמה שיכולה, להרגיש במקום בטוח, לעלות מדיי פעם לנשום אוויר, להבריא את עצמי עכשיו לפני שההדרדרות תחמיר.. לפני שלא יהיו לי כבר כלים לפתור את המצב בכוחות עצמי.
Captain’s Log, Earth date 23.6.2019
5 הימים שלא נכתב בהם דבר. הימים של אפור וערפילי. מבפנים. הגוף כמעט וחזר לחלוטין לעצמו, כולל התיפקוד המיני (השבח לאל). השאר לא.
לא הייתי בעבודה כל הימים האלה, נפגשתי עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית ורופאת המשפחה. הלכתי עם זה יסודי מקצה לקצה. רצה הגורל והחבר הזדקק לעזרתי דווקא בימים האלה. שמחתי לעזור ולתמוך ולעזור, אבל איפה שהוא לאורך הדרך משהו בסכר שבניתי במיוחד לימים האלה כשאני איתו וצריכה להיות חזקה לצידו, נסדק והחל לדלוף.. הייתי כנראה צריכה לקצר את פרק הזמן איתו, לחזור לעצמי קצת, למי שאני, מה שאני ומה שבי וסביבי. אבל רציתי את חברתו לא פחות משהייתי זקוקה לה, לשאוב ממנו כוחות חזרה.
אז חוזרת לדממה שלי, לוקחת עוד יום להתאפס אקסטרה, בפוקס יצא שזה גם יום של פעילות חברתית בעבודה. טוב שלא הלכתי. יותר מדיי אנשים ורעש.
במהלך היום על כל שעתיים ערות נרדמתי לשעה וחצי, הגוף פשוט כמעט והתעלף. אני דואגת למחוק אותו קצת, כי רגעי הערות קשים.
עינויים וייסורים פנימיים על תחושות שכבר מזמן לא הייתי צריכה לסחוב על גבי ובליבי.
באחת התנומות היא הופיעה, הלביאה. לראשונה מאז שנפרדו דרכנו.. לא היה שום אלמנט מיני או רומנטי לרגע איתה.
אני זוכרת אותנו יושבות ומשוחחות, כחברות, מתייעצות, מתלבטות, כל אחת בעניניה, והייתה הרמוניה טבעית. אני לא בטוחה כמה זה כבר בר קיימא.
נעשו הרבה טעויות בקשר הזה איתה. חוכמת הבדיעבד. היא עשתה טעויות שזיהיתי כבר אז, אני את שלי מבינה רק לאחרונה.
נתתי לעצמי להסחף איתה, לחלום יחד חלומות שהיא בעצמה הייתה צריכה לגדוע בי לו ידעה שזה לא הכיוון אליו היא חותרת. עם הזמן הפנטזיות הללו נעלמו כלא היו. כמו שאר הקשר, גם הפנטזיות של זוגיות משפחתית, נעלמו הרבה לפני שהחבל רשמית נחתך. מהיום שאצלה בחיים האישיים דברים השתנו, נסיבות שאילצו אותה, כפי שהאמינה, להתרחק מאיתנו, להרחיק אותי, כבר אז משהו בי זיהה את הסימנים. האבל שלי התחיל חודשיים לפני הסוף, כאילו ידעתי. לא כאילו. ידעתי. אני נכוויתי מספיק בשביל לזהות מצב אבוד, וכך את האבל שלי התחלתי כבר אז. אולי זו הסיבה שכשהיא ניסתה ללכת לקראתנו ונתנה לנו פתח לתקשורת מינימלית ולו כדי להחזיק אותנו על אש קטנה עד שהיא תוכל להכיל אותנו, זו הייתה ההתחלה של הסוף. השלב של ההשלמה עם האובדן ועל כן נפסקו המאבקים והמאמצים.
חשוב שיאמר, היה יותר טוב מרע בקשר שלנו. לאורך ציר הזמן היה לנו הרבה הרבה אושר. אך כשמגיעים לחודשים האחרונים, כשהכאוס שלט, והכאב שלא חשתי שנה וחצי לפניה הרים ראשו וחבט בי בכל העוצמה, גם בארץ, אחכ גם ברומא, ולבסוף כששחררתי אותנו.. עד היום אני לא בטוחה שמידת הטירוף והכאב היו שווים את זה. בטח הזמן יוכיח כתמיד שעדיף לחוות מלא לחוות. היום, ממרחק של חודשיים וקצת, לא חודש אך גם לא שנה, אני עדיין מסוגלת להזכר בכאב שחשתי, בתחושת הנטישה האיומה, הבטן שהתהפכה, האמון שנשבר, החלום שנגוז ובעיקר תחושת ההבנה המבחילה שהייתי כל הזמן הזה עסוקה בלהיות בובה ולרַצות אדם אחר יותר מאשר להביע את מי שאני בפנים, מי שאני רוצה להיות, זו שאומרת דעתה ולא שותקת מהפחד שמשהו רע יקרה- נטישה? לב שבור? השפלה? נו, מה עוד חדש.
כן, ללא ספק הייתי צריכה להיות חכמה מספיק על סמך ניסיונות עבר ולחתוך מהרגע שהכל התחיל להשתבש, ולא לגרור על האספלט גופה של מה שפעם היה הדבר הכי יפה והכי צבעוני ביקום כולו.. צידה האפל של האהבה אני מניחה..
למרות החרטה שלא חתכנו את זה הרבה קודם כשעוד היה נשאר טעם טוב, אני כן שמחה על שזכיתי שהייתה בחיי, אני מודה על שהשיבה לחיי פנטזיות נושנות שתהיתי אם יש בהן משהו, וזה היה מופלא וזה היה קסום וכייפי ומרתק ומסקרן ומרגש.. מודה לחלוטין על הרגעים היפים, המחברים, העמוקים. אני מודה על כמה הרגלים טובים שהצליחה להטמיע בי עם מלוא הסבלנות שהעניקה לי. אני מודה על הפרפרים. אני בעיקר מודה על הרוח הרעננה שקיומה הביא דווקא לזוגיות שלי עם החבר.
אני לא זוכרת מי זה היה שאמר לי שאין לי מה לחשוב שאני מיוחדת בסבל שלי, שכולנו סובלים, והרי אני לא היחידה שמתמודדת עם דיכאון וחרדות. זה הדהד לימים. כל פעם שחשבתי על המשפט הזה הרגשתי רע כאילו נזפו בי, אך גם הרגשתי כעס כי אני לא מוכנה להיות מתוייגת תחת אותה משבצת כמו אדם אחר שלא היה בנעליי ולא חווה את שאני חוויתי, ולהיפך. אז נזכרתי במשפט הפתיחה של טולסטוי באנה קרנינה, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". כל האנשים המאושרים, המאוהבים, מלאי ההשראה והשגשוג דומים זה לזה. כל אדם אומלל, אבוד, שבוי בגופו או נפשו, אומלל בדרכו שלו.
אני לא אומללה.. אבל בכל אחד מאיתנו יש רגעים של התקרבנות. אני לא מרגישה כרגע ככה, אבל היו רגעים קרובים לשבירה.
מלחיצה אותי המחשבה לראות את כולם מחר יחד באותו מקום אחרי כל המרחק שהיה.. מפחדת להתמודד. שוב.
עדיין לא ניערתי ממני את כל הנזקים שנוצרו, אבל ממשיכה לצעוד קדימה, מעט בכל יום, לא מעיזה לחלום רחוק מדיי.
Captain’s Log, Earth date 24.6.2019
צעד ראשון בכיוון הנכון, הצלחתי להוציא עצמי מהבית ולהגיע לעבודה. ההתחלה הייתה קשה עבורי, החשש שיפנו, שישאלו.. אבל להפתעתי כולם היו מתונים ורגישים מספיק להבין שזה תהליך. זה התחיל בחיבוק ענק של אחת הבנות, המשיך בחיבוקים נוספים ככל שהן הגיעו למשרד. שחררתי מעט אבל בעיקר סגרתי את זה במילים שיהיה בסוף בסדר.. הן מיד הבינו והפסיקו לחפור לתוך זה. כמעט לא יצאתי מהחדר אבל כשכן נתקלתי בחיוכים.. ואולי זה בכלל לא מיוחד או שונה, מתי לא מחייכים אליי?
בשעות הצהריים כשנכנסתי חזרה לעומק ערמות הניירת העצומות שחיכו לי על השולחן (+160 אימיילים), המזכירה קטעה לי את הריכוז כשאמרה שהסמנכל קורא לי אליו לחדר. נכנסתי אליו בדיוק כשסיים ישיבה עם הבוס שלי. הבוס יצא וסגר אחריו את הדלת. הסמנכל פנה אליי וישר פתח בכך שאין לי מה לדאוג זו לא שיחה "כזו", שזו רק שיחה לשאול לשלומי, ולהציע את עזרתו אם יש כל דבר שהוא שהוא יכול מתוקף תפקידו לעשות. עם דמעות בזוית העיניים וקול חנוק מלמלתי שלצערי הוא לא יכול לעזור, אבל שיהיה בסדר בסופו של דבר. הוא ציין שאם אני אצטרך כל עזרה שהיא בין אם מקדמה דרך העבודה או כל דבר שהוא.. הערכתי את מה שאמר אבל עדיין יצאתי מהחדר שלו עם דמעות שלקח לי מעל עשר דקות לחנוק בתוכי.
עוד שבוע יומולדת. מתלבטת אם אני רוצה לעשות משהו, האם אני מצפה שמישהו מסביבי יעשה לי משהו, לא יודעת מה אני רוצה.
מרגישה מתוסכלת, מרגישה שהזמן נאבד לי בין הידיים. לא אוהבת את המקום שבו החיים שלי נמצאים כרגע.
אבל.... אני מבינה שזה תהליך ושאני בכיוון הנכון..
KEEP MOVING FORWARD
