ניצול משאבים כדי להצליח זה ברור. תלוי מה היעד שלך. אצלי המשאבים העיקרים שעומדים לרשותי הם אנשים.
לפי הצורך נבחרים המשאבים, וכרגע הצורך שלי הוא למצוא את דרכי בתוך היער הסבוך שיש לי במח. כל פנייה לשביל לא מסומן אחר מכניסה אותי לדרמות פנימיות חדשות, עוד סרט אימה, עדיין לא חשבת על זה ועל זה. חיות יער טורפות מאיימות- מחשבות מחשבות מחשבות, ותנאי השטח מקשים על תנועה חלקה לעבר היציאה- דמיון מדהים בכישרונו להעלות את כל המחשבות לסרט מוחשי ודרמתי על סף טראגי מול עיניי בכל רגע שלרגע נסחפת לתוכן.
איפה לעזאזל איזו קרחת יער מסכנה שאוכל לראות קצת שמיים? פה נכנסים המשאבים שלי.
מהלך 3 השנים שאני בכלוב הכרתי שלל אנשים- מגניבים, מוזרים, פחדנים, אלימים, מבריקים.. מכל וכל. לאורך התקופה הזו אספתי לי קרוב אליי כמה מן הדמויות שהגיעו לאינטימיות רגשית עמוקה איתי. אנשי המגע נטו היו עשו נתנו והלכו. אבל אלה שנגעו בנשמה פעם אחת, תמיד שמור להם מקום. ובין אם ישן או חדש, אני מוצאת בכל תקופה אנשים מדהימים שמגיחים דווקא בתקופות שדורשות למידה עצמית והתבגרות מהירה. נק' מבט ששונה משלי, מבחוץ פנימה, תוך הכרת הרקע, מעניקה ראשית את האמפתיה. אחכ אני פשוט מסוקרנת.
אני חושבת שסקרנות לידע של ממש חזרה אליי (מאז התואר) רק בשנה וחצי האחרונות. למידה אקטיבית מספרים, מאמרים, סרטונים, ועדיין היה חסר משהו.
אז התחלתי לדבר עם אנשים שונים, בין אם בעבודה, ה"ירקן" שלי, המוכר בחנות הטבק, האישה בחדר ההמתנה לרופא וכאלה. המח שלי נפתח ככל שנפתחים בפניי יותר ויותר זויות ראייה. ככה בזכות גבר מקסים שהכרתי פה, ומשוחחת איתו כבר זמן מה, אני מקבלת רעיונות, אני מקבלת דרכים להביט על המצב ברגע נתון, מפנימה, מעבדת ומגיעה למסקנות מסויימות. השלב הבא הוא עליי. היישום. לפעמים מצליח, לרוב לא. אבל נחושה בדעתי שזה ישתנה.
אני אוספת סביבי את האנשים הטובים, אלה שעוטפים אותי בחום, אכפתיות או אינטלקטואליות מדבקת 😄 סקס ואינטיליגנציה. שלמות.
בתקופה האחרונה, להבדיל מקודמותיה (עד כה), אני שמה לב שככל שאני מודעת יותר ובעיניים פקוחות יותר, אני שואלת את עצמי יותר, מעלה ספק בכל מחשבה. המח בטורבו בניסיון להגיע מהר יותר לקו הסיום. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני אאלץ לעשות את הדרך. במקרה הטוב אמצא דרך קיצור קלה.
אני לא מצליחה למצוא את לילית. אם היא בפנים היא קבורה עמוק. מאוד עמוק. מה לא ניסיתי.. עשיתי ביד עד שיצא עשן (אחרי הפוסט הקודם היו עוד שעה וחצי של אורגזמות-משחק מחשב-פורנו ואורגזמות - משחק-פורנו וכן הלאה). פעם הרבה חרמנות היתה מספיקה להופעת לילית. זה לא עבד. שלב 2, לנסות אותה עם אלכוהול. אבל אז מה? הדרך תהיה ארוכה לגרום לה להשאר עד אז יקרו מיליון דברים. מחזק את זה שהדרך עדיין נמשכת וקרחת היער רחוקה.
מזמן לא עמדתי מול מישהו באיזה מקום וחשתי משיכה עזה אליו, גם בלי להכיר אותו.
אתם מכירים את זה, כשהלב טיפה מגביר קצב, עקצוצים מתגברים בין הרגליים..
ואז הראש לרגע נודד ומדמיין דוגי משובח..
אז כזה.
אני רוצה להיות אמיצה.
אני רוצה להתגבר על כל פחד שבי ולעשות מה שאני רוצה למרות הבלגן בבטן וההיסטריה הפנימית המוחלטת.
אני רוצה לצחוק אל מול הסכנה, אני רוצה ללמוד הגנה עצמית סתם כי בא לי להיות מגניבה (דונט ג'אדג'),
בא לי לעשות את הקורס במד"א שככ התלהבתי להרשם אליו, אני רוצה לרצות ואז להיות מסוגלת לנהוג,
אני רוצה לטפס על הר געש, אני רוצה להגיע כבר לפאקינג אמסטרדם (כן אני יודעת, איזה מן סטלנית לא היתה באמסטרדם),
רוצה לדכא בתוכי לחלוטין כל רגש של קינאה או רכושנות. יש למישהו מכונת זמן לוודסטוק? בין קוק לל.ס.ד הייתי לומדת שם אהבה אינסופית בין כולם לכולם...
קל לי להגיע לתובנה עמוקה כשאני ממשילה כל דפוס התנהגות ליישות פנימית. כך מלבד העצמי שלי יש קולות אחרים רבים. הדומיננטיים הם אלה שמשפיעים לי על הדרך.
אחת האהובות עליי היא מי שאני בעבודה- תקתקנית, מצחיקה, עוזרת לכל מי שיבקש, מקצועית, חברותית, שונה (בכל זאת מעל 20 קעקועים), חזקה.. - כבר אמרתי שאני אוהבת את החלק הזה שבי?
ישנה כמובן הותיקה מכולן, לילית. הזונה המלכותית, העוקצנית, המרדנית, חדה, מפתה, טורפת, השדה המיתולוגית בצורתה הקדמונית. היא קצת סדיסטית. :)
ישנה הילדה הקטנה שעברה טראומות ילדות שהטמיעה חרדות שונות לאורך השנים, פועל יוצא מקיומה- חיים שלמים של הימנעויות והרבה שתיקה. המחיר בעיניי גבוה מדיי.
ואז..
ישנו הצד הפצוע. זה שחווה אונס ושאר הטרדות מיניות. הצד שניסה להתאבד פעמיים. הצד שמטרפד אותי בכל פעם מחדש. רגע אחד לפחד מהמוות ורגע אחד לכמוה אליו. צד פצוע. צד שמתחנן בכל רגע נתון לחום, קרבה ואהבה. הצד שזקוק לחמלה שאין בי להעניק לו, למרות כל מה שהפסיכולוגית אומרת. מזוית הראייה שלי, הצד הזה הוא האוייב שלי, השיחים הסבוכים ביער שלי, הגזעים העבים, הענפים הרבים והדוקרים, הזרדים והקוצים שנטחנים תחת כפות הרגליים עם כל צעד. העיניים תרות, מנסות להתרגל לאפלוליות, מחפשות כל הזמן את הדרך החוצה.. האוייב הכי גדול שלי. אין בו חמלה, אין בו גאווה או בטחון, אין בו אהבה, אין בו שמחה או הוקרת תודה. אין סקס, אין תשוקה. אין יצירה או צמיחה, התפתחות. ריק.
משהו מעניין, בהמשך ליער, אחד משני הרגעים שאני יכולה להעלות בעיניי רוחי שחוויתי כרגע כמעט אלוהי, משהו מרהיב ומרגיע של הטבע/יקום, היה עצי היער בצידי הדרכים בבלרוס. בטיול שעשיתי שנה שעברה, הייתה לנו נסיעה של איזה 4 שעות צפונה ממינסק לעיר ילדות משפחתית. הייתי במצב רוח נוראי, אחרי כמה התקפי חרדה, לא אכלתי ובקושי תיפקדתי. אבל דווקא בחלק הזה פתאום משהו בי ניעור. פילו כשעברנו באיזה שלב באנדרטה לנספי השואה מאותו איזור, למרות העצב שעולה, בעיניי אפפה את האיזור איזו הילה. הכל היה שקט, ציפורים מעת לעת. עלי שלכת על הארץ ומכל עבר עצים גבוהים ודקים ירוקי צמרת, העלו בי תחושות כאילו אני מביטה בחיים קודמים, יותר מכל דבר אחר. היערות האלה הכניסו אותי לפוקוס. תמירים, צפופים לאורך עשרות קילומטרים. הבטתי בהם דרך השמשה, גשם שהחל לרדת טיפטף על החלון ויצר חיץ של כדורי מים על נוף העצים הרטובים.. הכל היה יפה, קסום, כמו מהאגדות. ושם הייתה שלווה נקייה ואמיתית.
במחשבה מעמיקה יותר, אלמנט היער הולך ומתרחב אם נזכרים בפנטזיה שעדיין, 15 שנה לפחות לקיומה, לא הוגשמה.
לא משנה מי הגבר שהיה באותה תקופה. מעולם. סקס ביער בגשם. זה הכל, אין דרישות ספציפיות.
הייתם חושבים, מה הבעיה, יש כמה חודשים בשנה עם גשם, תפסי מישהו וליער. לא פשוט.
כולם דברנים אף אחד לא רוצה באמת לעמוד בגשם רטוב ולזיין ככה. (ואולי אני טועה.....)
אז יכולתי למצוא כל מיני דרכים לעקוף את זה, סוג של לעגל פינות בפנטזיה. ועדיין זה לא קרה.
יער כאויב, יער כשלווה, יער כפנטזיה לא ממומשת. מעניין.
פייר הייתי לוקחת עצמי כפרוייקט אם הייתי פסיכיאטר שנתקל בי.. זה תרחיש דווקא לחווייה מעניינת במיוחד,
עם העדפה לצעיר יחסית נאה ודומיננטי עם מבט בעיניים שגורם להרגיש כאילו הוא קורא אותי בלי מילים, לעומק הנשמה..
ממ.. ריגשתי את עצמי לרגע ;)
הלו, יש פסיכיאטר באולם?
