חלפו מספר ימים מהפוסט האחרון. למי שקורא כבר זמן מה, אין זה יפתיע שרכבת ההרים נמשכת. אם כי שמתי לב למידה של מתינות לשם שינוי.
בימים שחלפו היה המהפך. חמישי ושישי לא מצאתי עצמי, עד השקט. ואחריו?
שבת עליתי שוב. הסתובבתי בבית כמו פורפרה, כביסות בישולים נקיונות.. והרגשתי על גג העולם.
אתמול, היה מעט מאתגר, היו רגעים של חוסר סבלנות, אבל בסופם צלחתי את היום, גם אם לא ב100%.
היום מגמת שיפור נוספת. מצאתי עצמי צועדת ב5 וחצי לפנות בוקר רבע שעה לפגוש את אחד האחיינים שלי לחלוק מונית לעבודה ולהקפיץ אותו לרכבת..
משהו בהליכה הזו בשעה הזו עם הרוח הקרה.. פשוט עשה לי טוב. לא רואה עצמי לעולם הופכת את זה לשגרת יום, אבל פעם ב.. זו דרך נפלאה להתחיל יום, בהליכה בחושך לפנות בוקר.
בנוסף לח"ח על ההליכה בבוקר, שכבר נחשב כמשימה מוצלחת לפי קנה המידה של הפסיכולוגית, החלטתי גם לנסוע חזרה באוטובוס המאסף. החלטתי ועליתי. הרווחתי נק' זכות נוספת. אז פינקתי עצמי בשלושה ספרים חדשים. הרווחתי חומר קריאה משובח, בינהם הספר של ג'ורדן פיטרסון הקנדי הנפלא (למקרה ויסקרן תציצו עליו ביו טיוב- Jordan Peterson), פרופ' לפסיכולוגיה קלינית, ההרצאות שלו מאלפות..
השותפה שלי נסעה ללונדון לשבוע, להגשים לעצמה חלום חייה, מה שהותיר אותי בבית ריק. התחושות הראשונות שלי היו שמחה על השקט והסדר והניקיון שישמרו, תחושה שמיד התחלפה לחשש עמוק, איך אמנע מעצמי לצנוח כשהיא לא תהיה פה כדי להחליף מילה וחצי מדיי ערב.. החשש הזה ניקר בי מספר ימים. היום היא טסה, ומשהו בי דווקא שקט. כאילו ברור לי שאני יכולה לעבור את זה בהצלחה יתרה. בלי "אם", בלי "אבל", בלי תירוצים רק להתרכז לעבור מעכשיו לעוד מעט, ואז שוב. ירדתי לרמת המיקרו. לא רק לחיות יום ביומו, לפרק את זה לשעות או רגעים אם צריך, עד שפרקי הזמן יתארכו מעצמם, השקט יתפוס יותר מקום במקביל לתחושת שליטה.
יש לי איזו תמונה שמנקרת לי בראש כבר כמה ימים.
אני עם שמלה קצרה מדיי ועקבים גבוהים מדיי וחרמנות עזה במיוחד (כמו הרצון שלי שיחזירו את דמותו של קראולי לעל טבעי לעונה האחרונה).
בדיוק שוחחתי היום עם חברה מהעבודה על זה שקניתי 2 שמלות חדשות, שתיהן צמודות ומחמיאות, שתיהן קצרות.
ועדיין שתיהן בארון, כמו ביום שניקנו. מגוחך. זה גובל בפשע ממש.. אני מתבזבזת על עולם דמיוני של פחדים וחוסר ודאות,
בזמן שאני יכולתי לכבוש את העולם מאה פעמים בדרכי שלי.
העיקר רציתי להיות רזה ובריאה. משוכנעת שהמשקל האידאלי (בעיניי) לבדו יביא את האושר.
זה לא עובד ככה, למי שתוהה. האושר אינו קשור בדברים האלה.
ומה עכשיו? בית ריק, ערב שקט, להעסיק את עצמי ולהתעורר מחר ליום שלישי..
יומיים לפני סופש חגיגי ארוך.. ולו על זה אנחנו אמורים להסתובב מחוייכים מבוקר עד ערב.
אפרופו מחוייכים, נזכרתי למה שמחתי על הבית הריק.
אני ככ אוהבת להסתובב בבית ערומה.. הו האושר..
