כמו להיות קפואה בתוך אבן ענבר..
הכל נראה מעוות קצת, הצלילים גם הם..
הגוף רוצה לצאת מתוך עצמו.
כמו דרך זכוכית חלבית.
כמעט שם, כמעט רואה, כמעט נוגעת.
כשכואב קצת, משתפת. כשכואב הרבה, מתכנסת.
לא נותנת לאחרים להכנס באמת לתוכי,
כי אם לא אוכל בעצמי להשתלט על הדרקון שמתעמר בי,
איש לא יוכל.
נותנת למחשבות מעט חופש, לנסות לגלות רגשות.
צעד קטן מחוץ לאיזור המוגן שלי, וצל התקרב..
חוסר בטחון חזק במיוחד מעלה מחשבות קוטלות וכואבות.
קול פנימי משחיז סכינים, מכוון ויורה.עקיצה ועוד אחת ואז..
"בסדר, את יפה, אבל את כבר לא סקסית. לא באמת. לא כמו אז."
ואז לסובב את הלהב ולנעוץ חזק פנימה- "מי ירצה אותך?"
הילדה מתכווצת. חלק אחר לרגע קצת מתחרט..
למה את מכאיבה לי? אנחנו לא באותו צד?...
לפעמים אני רוצה לשאול אותו אם הכל בסדר
אבל אז לרגע נזכרת, ויצר ההשרדות חזק ממני
ואני לא שואלת. לפעמים בורות היא ברכה.
זה לא שלא אכפת לי. אני פשוט מגנה על עצמי.
פעם התחלתי סיפור על מאלף הדרקונים
קצת אירוטי, קצת מסתורי.. ככ קסם לי הרעיון,
אך אז כמה מילים שנאמרו.. וזהו.
כתיבת הסיפור נעצרה שם.
פעם קניתי שמלת רטרו,
שנים קיוויתי שתחזור לאופנה,
אז, כמה מילים שנאמרו.. וזהו.
השמלה לא שבה לשימוש נוסף מאז.
לפעמים אני שונאת את הכח הזה שיש לו עליי בתוך הראש שלי.
מצד שני, לרוב הכעס הוא על עצמי, על שמוותרת על מה ששלי, שאוהבת. מוותרת.
לאף אדם בעולם לא מגיעה כזו עוצמה על אחר. כוח משחית. איש לא חסין מפני חטא לאחר.
לשים את בריאות הנפש שלך על כף המאזניים בהתמסרותך לאחר- לא פחות מסוכן מלהפקיר גופך.
חשבתם על זה פעם? כל אותם שולטים ושולטות.. כמה אנשי המנטלי מבינים את ההשלכות של מעשיהם אם יגרם נזק נפשי לנשלט/ת שתחתם?
כבר תקופה שמעת לעת אני יושבת ומדמיינת איך אני אמות.
אני מדמיינת את הלפני, מנסה למצוא דרך לוגית. להראות לעצמי שלו רציתי באמת- יכולתי.
כשמגיע הרגע של לדמיין את הרגע שאחרי..
פעם דמיינתי את המשפחה שלי מתייפחת וכואבת.
היום מדמיינת את תגובתו המופתעת והטראגית. זה מספיק.
היו כבר כמה ערבים בחודש האחרון שהמחשבה הזו לבדה השאירה אותי. כלום מלבדה.
ולפעמים מודה על העשבים מדיי ערב שמנטרלים אותן מכלל פעולה.
ממחשבה למחשבה, מקפצת כאיילה באחו..
מה הייתי נותנת תמורת כמה ימים שלווים וסביב הרבה ירוק, ציפורים, שמיים בהירים, ללא המולת האנושות..
לטייל בין העצים, למשש גזעים, לתור בעיניי אחרי החיות שסביבי בטבע,
להקשיב למוזיקה שתיגע בי, להביט אל עבר האופק ולחשוב לעצמי..... אושר. טהור.
מחר יום חדש. לא יערות, לא חיות טבע, אבל כן חמישי.
חלומות נעימים.. :)
