אז לפני קצת יותר מחודש סוף סוף ארזתי את המוצ'ילה ויצאתי לטיול הגדול שאף פעם לא יצאתי אליו.
אני בן 26, לא מבוגר מידי בשביל שזה יראה מאוד מוזר אבל גם לא בגיל אחרי צבא כבר.
למען האמת יחסית למקום שאני בו בחיים זה מרגיש שאני עולה על הגל הזה ממש באיחור, את הצבא למרות הקבע סיימתי כבר לפני כמה שנים, עשיתי תואר ושנתיים וחצי עבדתי בעבודה מסודרת של גדולים בהייטק, למה אני צריך עכשיו לעזוב את הדירה העבודה והכל ולצאת לטייל? מה פספסתי שכזה דחוף לי?!
אז הרגשתי פיספוס, הסתובבתי עם התחושה הזו הרבה זמן, נראה לי שכשהתחלתי לעבוד כבר ידעתי שאני רוצה לעזוב וללכת לטייל. אבל דבר גורר דבר וזה לא טוב לקורות חיים לעזוב מהר ואז אתה עובר תפקיד וזה תפקיד שטוב להמשך ומפה לשם עוברות להן כמעט שנתיים.
לא משנה זה המשיך ונגרר שנשארתי יותר משנתיים וחצי עד לסגירת החברה, אבל היי לפחות הפיצויים ישמשו אותי לטיול.
לבחור יעד גם לא היה פשוט, אני לא טוב עם שינויים וזה וואחד שינוי להזמין כרטיס ולהתחייב להחלטה, אבל גם את המכשול הזה עברתי וקניתי כרטיס לאיי גן עדן.
באמת שהיה לי הכי כיף בעולם! שבועיים של שקט, אנשים מדהימים, שיחות קולחות על הכל, ישראל, יחסים, סקס, משפחה וכמובן שגם סתם ריכולים ושטויות על המסביב.
שיחות על סקס היו ולא מעט, אבל האמת שהמקום היה דיי א-מיני, לפחות עבורי. אני הומו והמבחר לא היה גדול, או שלפחות אם נודה באמת לי לא היה שם חשק מיני והגיי ראדר שלי הוא מהגרועים שיש בשוק ולא הייתה קליטה לשימוש באפליקציות. אבל זה לא היה נורא כי רוב הזמן באמת שלא היה חשק.
אבל אחרי שבועיים טירוף הקורונה הגיע גם לגן עדן, זה התחיל מהורים וחברים לחוצים ששלחו הודעות של לחזור ואם לא לחזור אז לאגור דברים למצב מלחמת קיום (נייר טואלט היה דבר שחזר על עצמו, השלכה של המצב בארץ לחיים של אחרים לגמרי), לי ולכל האנשים בסביבה שלי. עם זה הצלחנו להתמודד לרוב.
זה המשיך באנשים לחוצים שמלחיצים את כולם בתוך הסביבה, כאלה שקונים כרטיס לטיסה האחרונה שיש לארץ כי סוגרים שמיים! הם חזרו עשרה ימים לפניי ותראו, היה לי איך לחזור.
היו גם מספר נסיונות של הרשויות המקומיות להעיף אותנו מהאי, רובן ללא גיבוי רשמי ורק לחץ של המשטרה המקומית או חלק מהמקומיים, מה שהכניס אותנו למצבי לחץ, תהיות איפה עדיף להיות ומה לעשות.
סך הכל עד לאותו ערב של ה22 היו לי שלושה התקפי חרדה בשבוע הזה אני חושב.
ב22 זו הייתה הוראה רשמית והיינו חייבים לעזוב.
ב22 בלילה, אחרי יום שלם בהסגר שהיינו ילדים טובים ולא יצאנו מהגסטהאוס, באו להודיע לנו שמחר זה רשמי ואנו מחוייבים לעזוב. חשוב להבין, האי היה המקום הכי בטוח להיות בו מבחינת איום הקורונה. אף אחד חדש לא הגיע לאי כבר יותר משבוע וכולנו בריאים, לא דווח על אף מקרה באי, אבל עכשיו אנחנו מחוייבים לעלות על ספינה ולקחת שלוש טיסות כדי לעזוב את הארץ הזו.
הקלה ודיכאון הם שני הרגשות השולטים בי בזמן זה, למזלי אני בחברת אנשים טובים ודואגים ולא עובר את זה לבד!.
עכשיו אני כבר בארץ, נחתתי לפני ארבעה ימים אחרי שהעברתי עוד יומיים במומבי בהסגר במלון. שם במלון חזרנו לציווליזציה (למרות שלא יצאנו אליה) והיה לנו וייפיי חופשי, מחוברים לעולם החופשי (או אולי לא כל כך חופשי עם כל לחצי התקשורת), ואמנם החשק המיני לא חזר לגמרי, יצר ההישרדות לא הדליק את החרמנות בפול פאוור אבל היו שם התקפות חרמנות. וההרגל הרע של להיכנס לאפליקציות ברגעי שעמום, הייתי סגור במלון יומיים עם אותם אנשים שאני איתם יותר משבוע כבר, ברור שנכנסתי.
טוב אני יודע, אני לא אפגש עם אף אחד, יש הסגר ועם כל הקורונה בחוץ אני לא אפגש עם הודי מקומי שאני לא יודע כמה נקי וכמה הוא שומר על עצמו, חוץ מזה שאנחנו שלושה בחדר ואני לא אצא הזמן ההסגר לשום מקום.
אבל החרמנות התחילה לחזור כבר שם, ואני עכשיו פה בבידוד בחדר בגג בבית של ההורים, כי את הדירה הרי עזבתי ומי תיכנן לחזור.
אז עכשיו חרמן עם ראש מלא בפנטזיות ורצונות שאני לא יכול לממש. את האפליקציות אני ממשיך לפתוח כי זהו כוחו של הרגל. אבל יש בעיה.
הרבה אנשים מחפשים עכשיו סייבר, כי זה מה שאפשר, אבל אני לא מסוגל.
אתם מבינים, כשרק התחלתי בעולם הזה, של הסקס וגם של השליטה (זה היה דיי ביחד), הייתי נהנה מעניין המצלמה, חיפשתי גברים שישפריצו במצלמה בזמן שהם מביימים אותי להראות להם את הגוף הצעיר ואז דיי חלק שלי, פחדתי להיפגש וזה הרגיש לי נורא אמיתי שהגבר בצד השני גומר מהנאה שאני גורם לו. לקח לי זמן לאזור אומץ להיפגש באמת, וגם היום להיפגש זה דבר שאני לא ממהר לעשות ומחפש לצוטט ולהכיר ולראות שיש איזה חיבור והתאמה ושזה לא יההי רק אקט מכני. אז היום לחזור לשחק במצלמה מרגיש לי כמו רגרסיה ענקית אחורה ואני לא מסוגל.
אז חרמן ולבד אני בחדר, מרגיש שעברה שנה מאז אותם ימים פשוטים על האי ושיעבור עוד הרבה זמן עד שאצליח להנות ממגע אמיתי.
