|
|
|
שמתעוררים בבוקר וכל מה שיש מול העיניים זה ישבן עסיסי
כזה שבא להפליק בו
להצליף בו
להעביר דרכו את המסר הנכון
לשמוע את הגניחות,האנחות,הנאקות
ללטף לאט ולהפליק בעוצמה
למרוח את כולו, להבריק, להסמיק,להאדים
לתת לה את התחושה שהנה...תיכף זה נגמר
להיצמד אל החור השחור, מאחור
נגמר כאב אחד...תיכף מגיע השחרור
זהו בוקר של אחד מהימים האלה....
בתוך בליל השקרים,ים התוגות
בתוך כל המלל המתפרץ מתוך הלב והנפש של כל אחת ואחד
בתוך סבך הקשרים האלה
קשה למצוא את השעור שבעיסת הכלוב
לכל אחת יש את הרצונות,החלומות,השאיפות,הפסגות,שאול התחתיות הפרטי שלה
אז איך מוצאים את ה-אחת היחידה המיוחדת?
לכל אחת דרישה,בקשה,מגבלה,משאלה,תכונה,סירוב והסכמה.
איך משלבים את הכל אל תוך אחת שלמה?מושלמת?מוכלת?מופרדת ממהותה?
אחת רוצה הקזת דם,שניה שריטה לגופה, שלישית לא רוצה כתם על בשרה
ההיא רוצה בשקט ודממה וזו מבקשת לצרוח עד כלות הנשמה
לאחת קשה לכאוב....לאחרת הכאב הוא סם החיים
לזו יש את כל הזמן שבעולם אבל אין את הרצון
להיא אין הרבה זמן ובכל זאת היא רוצה ואפילו בגאון
אחת מבקשת להוציא את נשמתה עד שתתרוקן
שניה מייחלת לשמור את הנשמה בלתי מיוסרת
מחפש את המתכון המיוחד הזה שיחבר בין כל המרכיבים לכדי שלמות....
(כנראה שלעולם לא אמצא)
יש ונדמה, הזכרונות אך הבל ...
בכל צעד שאנו עושים בחיינו הבוגרים אנו נזכרם במשהו,במישהו,במישהי
לפעמים הזיכרון נעים,לעיתים כואב,לעיתים סתמי
את הזיכרונות הטובים אנו לרוב שוכחים...לרוב
את הזיכרונות הרעים אנו מותירים ברקע...לרוב
משאירים כדי להיזהר, להישמר שלא לחזור.
אז מה עדיף??מי יודע??מי קובע??
בעיני, עדיף להשאיר חותם כואב....כדי להיזכר תמיד
שיהיה משהו שיצרב, יכאב, יטריף.....כדי שלא יימחק
חתימה על גוף חשוף - אפשר לכסות
חתימת התודעה - זה בלתי נשכח,בלתי נמחק (ואולי גם בלתי נסלח)
לפעמים אתה מאמין במישהו,במשהו
בזהירות אתה שם בו/בה את מבטחך,את בטחונך,את אמונך
חושף,נחשף,מתגלה, מגלה
אתה יודע,אתה מכיר,אתה זהיר,היית שם
ובלי שום קשר לכלום...בלי סיבה מיוחדת....הכל מתפוגג
כשהבסיס הוא השקר....זה לעולם לא יחזיק...
האמון נשבר,הבטחון מתערער,החומות נבנות מחדש
אתה מתחיל לחפש את הדלת,את שביל הבריחה
מגשש את דרכך חזרה אל העולם השפוי,האמיתי
כי שקרים,חצאי אמיתות,כאב....כבר יש...לא צריך יותר
שיהיה הכוח הנכון, במינון הנכון,בעוצמה הנכונה.
את הכוח לעשות בה כרצוני, כרצונה.
לקחת אותה עד הקצה, להחזיק חזק.
להרביץ בה את התורה שלי, לצרוב את התודעה שלה.
להוציא אותה ממרחב הנוחות, אל מרחב הכאב.
לחרוט בה אותי, למחוק מתוכה אותה.
שתבוא מהוססת,תצא מחוזקת
תבוא מרוסקת,תצא מחוברת
שתגיע מפורקת תצא שלמה
פשוט להצליף בה
שיטמיע אצלה בתודעה (ולא רק שם)
שכף יד מונפת ומוטחת
זו רק דרך אחת מני רבות
להביא אותה אל נקודת הבסיס שלה
את תרצי להיות שם...
עם כל מהותך
כל יישותך
כל מאווייך
כל תשוקותייך
כל רצונותייך
כל חלומותייך
כל מחשבותייך
כל יצרייך
כל תקוותייך
תרצי להיות שם...כל כולך
אבל....
כל אלה כולם...שלי הם לתת לך...לא שלך!!
בוקר בפתח שבוע שמבטיח לא מעט
ואולי יקיים
בוקר של כאב,עונג,שחרור,אהבה(??)
של רצונות מתנגשים
של רצונות נפרדים
של רצון לכאוב
של רצון להכאיב
של רצון לאהוב
של רצון להיות נאהב
של התרוממות רוח
ושל שפלות הגוף והנפש
בוקר של דימעה
בוקר של הכלה
אז שיהיה לנו שבוע נפלא שיביא בכנפיו את כל אלה
המחשבות שלה מתפזרות,עפפות,נעלמות
חלקן חוזרות בשלום לבסיס היעד
חלקן מסתובבות להן אי שם
את המחשבות הללו,שמשייטות להן בחלל,אני תופס
לוקח אותן אחת אחת
מסדר,מארגן,בונה את התודעה מחדש
מכין את המגירות,אחת אחת
מניח בזהירות כל מחשבה במקומה הראוי
סוחט את זו,מלטף את האחרת
מצליף בהיא,מכה בסוררת
כי עכשיו...כשהמחשבות האבודות אצלי
המחשבות שלה,רק שלה....הן שלי
יודע לקחת אותן,כל אחת בתורה
אל חוף המבטחים שלה
יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש,לא אני ולא את, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ואז...לא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא, בטוח בעצמו
בטוחים בעצמנו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע...יפעם... בקצב רגיל
זה יבוא, בדיוק כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו
להיות שלם עם עצמי
תהיי שלמה עם עצמך
(ריטה)
