בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קווי מחשבה

לקחת את המחשבות תמיד עד הקצה
עד לרגע בו התחושה מתערערת מתלבטת ומתחבטת

ואז לתת דחיפה...
לפני 6 שנים. 23 באפריל 2018 בשעה 7:37

הדממה של אחרי....

מתנשפים,נרגעים,נינוחים

 

היא במקלחת של אחרי

הוא עדיין כאן...

 

הרגל נשלחת ברישול מתוכנן

מונחת על פלחיו החמים,החשופים

 

מתחכך לאט...בוחן את האין תגובה

מסתובב אליו לאט....נשכב....בוחן גבולות

 

מזדקר בין פלחיו,מתמודד עם התנגדות קלה

לחישה באוזן להרגיע,הכיפה כבר שם

קללה מסוננת,נשיפות מתגברות,גם התנועות.

צריבה קלה סוחטת צרחה

לחות מתפשטת...מזמינה

הולם בעוצמה,סוחט עוד קללה.

"אוהב או כואב?"משתחררת לחישה

 

מרגיש שונה,מרגש,מרטיט.

גומר בדממה

 

"אתה בן זונה" הוא פולט

 

 

"מתי עושים את זה שוב?"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 22 באפריל 2018 בשעה 9:06

 

לא תמיד

לשים את האצבע במקום הנכון

מביא את התוצאה הנכונה.

 

לפעמים...

האצבע הזו נשרפת

ובדרכה שורפת את הכל.

לפני 6 שנים. 18 באפריל 2018 בשעה 6:59

 

לשמוע את הסיפורים

להקשיב לשירים

להצטמרר מכל זיכרון

לדמוע בדממה

הכאב הקולקטיבי שעוטף

 

יום שבו השתיקה היא הרועמת מכל.......

לפני 6 שנים. 17 באפריל 2018 בשעה 10:08

תעצומות הנפש

 

הזיכרון ממלא בכל יום

בעיקר היום

יפלח את הלב בצפירה

כאב שלא עוזב

 

רגע מתעצם

רגע דוהה

לראות את הפנים,את השמות

הדמעה זולגת מעצמה..

מי ישמור על פרחי הגן?

 

 

אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא

 

 

אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג

ודואג

נורא.

לפני 6 שנים. 15 באפריל 2018 בשעה 8:32

כי לפעמים זה כל מה שנשאר

חלום

מחשבה

ציפיה

תקווה

מימוש

 

מעגל בלתי נגמר

 

 

 

 

קוצים, זה כל מה שנשאר בי
הפרחים שאת נתת לי קמלו בינתיים
דרכים, בהן אני הלכתי
עכשיו חוזר על עקבותי
אחרי שלא מצאתי את שחיפשתי

לפני 6 שנים. 12 באפריל 2018 בשעה 6:31

כשכל יום הוא געגוע

כל הבלחת זיכרון צורבת

נוגעת שם עמוק

 

הימים האלה...כמו בכל שנה

כמו שנות דור שלא נגמר

 

לכולנו הם רק כמה ימים

ולחלקנו אלה ימים נוראים תמידיים

 

הזמן לא מוחק רגעים

לא מוחק זכרונות

 

לפעמים...מתוך העצב הנורא

הזמן רק מעצב אותם.

 

לפני 6 שנים. 11 באפריל 2018 בשעה 14:10

 

 

השקט שבא לפני הסערה הגדולה והמטלטלת?

 

או

 

הדממה שעוטפת אחרי שהכל מכיל ורגוע?

 

 

לפני 6 שנים. 10 באפריל 2018 בשעה 9:34

 

מר ומתוק

כואב ואוהב

מענג ומתענג

לתת ולקחת...

 

אחרי הכל

אחרי הקול

אחרי המתוק

נשאר לפעמים טעם מר

כי..........

 


 

איש השוקולד כבר מת!

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 10 באפריל 2018 בשעה 6:14

עובר על הבלוגים.

יש כאן יותר מדי כאב לא נכון.

 

כאב של פגיעה אמיתית, בעיקר רגשית.

הזעקה השקטה הזו לפעמים שורטת.

נשים (וגם גברים) שהיחס אליהן מזלזל,פוגעני,לעיתים מעליב.

דברים אולי שמגיעים ממקום של קנאה,שנאה.

לפעמים רוע טהור.

ולא,זה לא חלק מהתהליך.

 

מעורר מחשבה....

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 8 באפריל 2018 בשעה 12:37

This is a man's world

But it wouldn't be nothing

Nothing without a woman or a girl