|
|
|
משפטים שאומרים
דברים שעושים שחושבים
אבל לא באמת.....לא תמיד
שברי שקרים
חצאי אמיתות
אמירה קורצת
קריצה מחוייכת
אמרתי אבל לא באמת
זו האמת אבל רק חלקה
אבל את/ה אמרת!
אז מה אם אמרתי?
לראות אותך מבין מליון אנשים
אין אין אתה...משהו מיוחד
כ"כ התגעגעתי ......
לנשום אותך הכי עמוק
לעצום עיניים ולחלום אותך עד כלות
רק...תזכיר לי מי אתה?!
המילים עוטפות
נוגעות
מרפרפות על הנימים הקטנים
לפעמים כמו חץ ללב
לפעמים חובטות בנפש
מילים מלטפות
לובשות צורה
מפשיטות אחרת
כל מילה תופרת עוד שובל
חופנת עוד פינה
מלבישה דרכן את המציאות שלך....המציאות שלו
את מה שאת צריכה...את מה שהוא יכול
עם מי שאת רוצה...עם מי שאולי ירצה
מילה נלבשת על תחושה
תחושה לובשת, כובשת, נכבשת
בגד חייך רקום במילים הללו
המילים שמכסות אותך
מכסות את כל כולך..
כל הווייתך
יישותך
לבוש שמותיר אותך.....עירומה
קול דממה....זה מה שנותר
כאב עמום שהוטמע
צרחה, זעקה,צווחה שנמוגה
מבט חטוף, עצום עיניים
ריח משכר, לא משקר
קולות נבלעים, דממה רועמת...
התהודה שלה מצלצלת באוזני ...לסירוגין
מתפוגגת
מתמוססת
שותקת
השקט שנשאר אחרי המסע
השקט שיופר מחדש....
נערות עירומות מתמזמזות על החוף השקט
שוטרים עם זנבות במעיל, מה מוזר לבושם
זאתי ארץ זרה וכבושה, האדם בה מסכן
מה אפשר לעשות, פה פגשתי אותך
סוגרים את החוף, זה הסוף - לא תבוא לעולם
אני חוזרת מחר במטוס, עם האור הראשון
שומעת את התוף אומר לי - פעמון המנזר
פגישות ופרידות, פרידות ופגישות
כולנו רוצים, משתוקקים לתפוס את הזמן
לתפוס אותו הכי חזק, הכי קרוב, הכי שלנו
אז למה תמיד זה עובד הפוך?
למה אנחנו הם העבדים של הזמן המתמוסס שלנו?
זמן שבורח....שלוקח
לפעמים משאיר סימן
לפעמים רק זכרון מעומעם
כמו שיעור קטן לחיים...........
של אחרי
לנגב את הדמעה
לחבק בכל הכוח
להכיל את העוצמה
להבין את הרוגע
ללטף את הרפיסות של אחרי
לעכל יחד
להבין שזו רק ההתחלה
התחלה של משהו גדול, מכיל, מעניק
כואבת, אוהבת
מקום של יחד.....
בדממה בוטחת,קולחת, עוטפת
לוקחת אותנו אל השקט של אחרי
רגעי השקט של לפני הסערה
הצלילים שעוטפים תוך כדי
אל השקט של אחרי
לשחק עם האוקטבות
להגביר
להנמיך
לדומם
ושוב להסעיר
משחק הדמעות מתחיל בחיוך, במגע קל
סוחט את הלחש, מחניק את הזעקה
להרגיש את החיות המתעוררת בנו,בשנינו
גוף נוגע בגוף
נמרח על לחי
להעניק....להחניק....להנשים....
לתת את זכות הזעקה
זו שבאה ממקום הכי עמוק, הכי אמיתי
כזו שמביעה את הדבר הכי נכון...הכי מזוכך
השקט הזה שמשתרר ברגע שאחרי
שקט של אחרי זעקת כאב
זעקת כאב שבאה מאהבה
הכאב בכל הגוף
הצמרמורות
השכיבה בלי יכולת לזוז
לרעוד בלי סוף מתחת לפוך
לחכות לכאב הבא, לדבר הבא שהוא מתכנן לנו
להרגיש אותו עובר, מכה, מרעיד, מתיש..עובר ושב
לחכות כמה ימים עד שהסימנים יעברו
ימלאו אותנו שוב בכוח שכל כך נחוץ לנו
אבל כמה ימים...לשכב ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה
כי זה יעבור...אחרי שבוע או שבעה ימים
בכל הימים האלה להרגיש שזה סוף העולם.....
# פוסט שפעת
היא שלי באמת?
העובדה שאני מצליף בה,מכאיב לה,משפיל אותה
עושה אותה רכוש שלי?
מה עושה אותה באמת שלי?
לפעמים התחושה מחלחלת לאט
לפעמים מכה ישר ועמוק בפנים
תחושות מעורבות, עולות ויורדות
מתבססות ונמוגות
תחושות שלוקחות אותנו רחוק
שמשאירות אותנו בצד הדרך
ממלאות ומרוקנות
לפעמים היא רוצה אותך כאן ועכשיו
ולפעמים...תראה את הגב שלה מתרחק
היא תהיה שלי ברגע שאתבסס לה עמוק בתודעה...
כשכל כאב, כל עינוג,כל הגיג,כל מבט, יזכיר לה אותי
לא שניה לפני
וזה קשה...קשה מאוד...לפעמים בלתי אפשרי
להביא אותה לשם הוא מאמץ
להיות איתה שם שווה כל רגע..
מתוך האפלולית שלפעמים עוטפת אותנו, כל אחד מאיתנו
מתוך השקט הרועש בדממה
מעבר למילים, מעבר לרמיזות
מתוך כל הרפש סביב
ימים של כן
ימים של לא
ימים של אולי
מתוך כל אלה...וכל השאר
תמיד מחפשים את היד שתשלח עצמה
תצא מתוך האפילה
תחזיק בך חזק...
תדריך אותך אל לב המאפליה
שם...תראי את האור האמיתי
