קווי מחשבה

להביט היישר לתוך העיניים ולבחון את מה שמסתתר

להבין דבר אחד...כשקורה משהו אחר

להקשיב למילים ולקרוא בשקיקה

אבל לדעת שם עמוק בלב...שאלה רק מילים ריקות

לפעמים ההבנה שלנו לקויה

לפעמים המסיכה בצד השני מטעה

לעיתים אנחנו מאמינים בכל הלב והנפש

ולפעמים...האמון הזה נבנה על קרקע סדוקה

להאמין זו תכונה קלה...פשוטה

אז למה תמיד ההלם הזה ברגעים של אחרי?

הרגעים בהם המסיכה כבר לא שם?

(למען הסר ספק, הפוסט אינו מכוון לאדם ספציפי אלא הרהורי לב אישיים בלבד!!)