הוא, מוצק, נמוך קצת ושעיר, אי שם אחרי 50, עמד כשני מטר מאחוריה.
היא בכותונת כהה וצמודה לגוף עמדה ליד השיש עם הגב אליו ומרחה קרקר מקמחים אחרים.
"יותר רחוק" היא פקדה לאט ובשקט כמו כדי לא להפריע למחשבות של עצמה, והוא זז אחורה עד שגבו הגיע לקיר.
היא ידעה כמובן, הרגישה שהוא לטש בה את עיניו. היא לא אהבה את זה.
כאשר היו יוצאים לאכול, היתה טופחת קלות על צלחתו עם מזלג, כדי שיחזיר לשם את מבטו הרעב. מה שהיה עושה מיד. הוא לא ידע מה נעים לו יותר, להתבונן בה במבט מעריץ או לציית מיד ולהחזיר את המבט. הוא התאווה להסתכל בצלחת כי זה היה רצונה. כי הוא שלה. זה מה שזה אמר. . . הוא שלה, סוף סוף. הוא שלה. היא אומרת לו איך להתנהג, איך להיות טוב יותר עבורה. הוא שלה.
עכשיו היא שהתה בהלך רוח מהורהר, בדיוק כתבה וקמה למטבח להכין לה משהו קטן. כאשר התעקש פעם להכין לה, היא הסבירה לו תוך כדי שהוא מענג אותה בין רגליה שההכנה, התהיה מה לנשנש, והלעיסה עזרה לה לעבד את החומר, לארגן את ההשראה ולהתמקד. "בדיוק כפי שהלשון ממקדת אותך במה שחשוב", היא לחשה תוך כדי שהיא תופסת בשערו ודוחפת אותו עמוק יותר, וסוגרת על ראשו עם רגליה.
אבל עכשיו הוא הרגיש איך נוכחותו בכל זאת הכבידה עליה ותהה מה ניתן לעשות על מנת לאפשר לה את השקט לו היתה זקוקה.
.
"אני צריכה שלא תהיה", היא אמרה לו מהגב.
גבירתי?
"מה אתה יכול לעשות כדי לא להתבלט?"
גבירתי רוצה שאלך. . .
"לא, אני רוצה שלא תחשוב חזק כל כך, עד שזה ממלא את כל הבית."
אני יכול להסתתר. גבירתי סגרה אותי פעם בארון.
המממ, לא נראה לי. עד שתלמד לשלוט במחשבות השמנות שלך, תשכב על הגב ותכסה את עצמך עם השטיח.
הוא נשכב על הגב, הרים את שטיח הבד מהרצפה וכיסה את עצמו. האבק, הליכלוכים הקטנים כיסו את גופו העירום וגרמו לגירוד בכל מיני חלקי גוף. כל זה בשבילה. זה עבורה. כל רגע כאן, איתה, היה השקעה בחייו. הוא היה מודע לעובדה שמה שקורה מחזיק את נישואיו מאושרים ואת ילדיו בריאים. ריח האבק הזה בנחיריו, הקור מרצפת האבן, הפער בין מופעו בעולם "החיצון" לבין היותו כאן נתון באופן מלא למרותה. מימוש האיזון, כל מה שנדרש. רק כך הייתה משמעות לחייו, לפער.
לפתע הוא שמע אותה: "אני שומעת אותך אלף, אתה ממשיך לחשוב חזק מדי. אם לא היה עלי לסיים את המאמר תוך שעה היית נענש מיד. זה יחכה עד אחרי שאסים. סתום. פשוט תסתום"
