הפתח של הכוס
לא החיצוני,
הפנימי.
זה שאי אפשר לצלם
רק להרגיש.
מי שמדלג,
לא יודע
מה הוא עושה.
מי שרוצה ללמוד
שיעצור שם
ויוושע.
*קרדיט לגבר שלימד אותי את זאת.
הוא מלמל: "אבל הפתח, הפתח. ."
* קרדיט לדיווה שלימדה אותי זאת.
אחרי שריירה עלי ימים, היא דאגה לכך שאנוכי, הסטרייטית לחלוטין, וגדולה ממנה בלפחות 15 שנה, אסתקרן, ובעודה לבושה, ב2 לפנות בוקר, אחרי כמעט בקבוק לימונצ'לו, אחדיר את אצבעי האדישה לתוך הכוס שלה.
אצבעי חדרה בפתח הרטוב, כשני סנטימטר פנימה. שם. עצרתי.
זה הרגיש שיש כוח שמסמן אותי לנצח, סימן טבעתי על אצבע, סימן אל חזור.
עדיין אדישה, ישובה עם הגב אל פניה, מתוך עניין, הנעתי מעט את אצבעי קדימה ואחורה, בקצב ובבטחון.
בביטחון של מי שאינה מזדהה, מרוחקת, וללא שמץ עניין במה זה עושה לה, (חדשות ישנות).
אחרי כ4-5 פעמים קצרות הוצאתי את אצבעי. אמרתי תודה, הסתובבתי והלכתי לישון. היתי שתויה ולמחרת היה היום האחרון של הקורס האינטנסיבי...
