אחרי שחלף על פני הכור הגרעיני לימינו, ההכרה שהוא נמצא בעיצומה של נהיגה של 3 שעות לכל כיוון התחילה לחלחל להכרתו.
שום דבר שקשור אליה לא היה "רגיל".
הוא היה כמעט בטוח שהיא לא תירק לו בפה, ולא תורה לקבל את פניה על ארבע.
בגלל זה הוא נסע.
ובגלל זה הוא פחד.
במשך החודשים האחרונים הוא ראה אותה פעם אחת. בבוקר, בבית קפה רגיל ועמוס לעייפה שהתרוקן כמו במטה של קסם דקה לפני שנכנסה אליו. היא כאילו אחרה ב20 דקות, אבל לאשורו, הגיעה בדיוק בזמן.
התיישבה בשולחן נפרד. עם גבה אליו. ליבו החמיץ פעימה. זה מתחיל.
הוא הזדרז לשלוח אליה את המלצרית עם הצעה לשלם את חשבונותיה (כפי שקבעה מראש), רק בשביל לגלות מאוחר יותר ששלמה על הכל בעצמה. הוא נזכר איך קרא למלצרית לבירור. "אדוני, היא סרבה להצעה."
לא, שום דבר לא היה כמו . . .
הוא היה נשלט "ירוק", מורגל שנים להיות השולט. אהב את השליטה והתענג כל רגע. לראות כוס פעור שמוגש לו בכניסה לחדר, כי כך רצה. עכשיו זה נראה רחוק וכל כך לא שייך.
התהליך לקח זמן. אם כי נפשו יצאה אליה מיד.
כבר אחרי הפגישה, זה הרגיש כאילו מונחות בפניו רק שתי אפשרויות, או להיצמד ולהתפלל שיהיה בסדר או לנוס מיד.
הוא תפס את ההזדמנות בשתי ידים, גם אם המרחק והמוזרויות אתגרו אותו לא מעט.
על רקע מראות המדבר משני צידי הכביש השומם בשעת בוקר מוקדמת, והסגפנות של מאהלי הבדואיים, הזכרונות המשיכו להציף.
זכרון המראה של תנועות האגן העגולות והמלאות שלה על הספסל, בגן ציבורי מוצנע.
הידיים הרועדות שלו תוך עיסוי גבה, כמו של נער בן 16, שזו לו הפעם הראשונה לגעת באשה.
ידה, המונחת בין ירכיה, שהשתוקק כל כך לראות מה עושה בדיוק, כך לאור יום, כאשר בקרבת מקום איש מטייל את כלבו. תנועות משגל בשמלה שחורה מנוקדת בלבן, שנראה שמאפשרת הכל. חל עליו איסור לגעת בעורה, ובעודו מתרכז במגע מלא כפי שדרשה, אגנה זז בקביעות כמו סביב משהו שמונח על ספסל המתכת מתחת לשמלה.
וקולה, , , אההה, הקול הזה. רך, מתנגן, לא מפה. קול שעוצר אותך. קול שהשתמשה בו במשורה. לא אהבה לדבר.
הוא נהג ובדמיונו, ראשו מחופר במקור הוויתה. בסתרי נפשו הוא נסע בשביל זה. והיה מוכן לנסוע, לטוס אפילו, אף רחוק יותר. איברו היה זקור מרגע שהתחיל בנסיעה. ועתה, כאשר היעד החל מתקרב משמעותית, הוא חש שהוא רוצה לפרוק, לאונן בטירוף, ככה, פה, עכשיו. השעיה מאוננות לא היה הסגנון שלה. נראה שהיא אדישה לזה לחלוטין. עונשו היה נעוץ אם כך, בבחירה עצמאית כל פעם מחדש. לאונן במחשבה עליה היה דבר חזק, אבל כל כך מתסכל, שהוא הבין כבר מזמן שזה לא באמת משתלם.
בהחלטה של רגע הוא עצר בשולי הכביש במקטע צר של עפר. הדליק פנסי אזהרה מהבהבים, שיחרר את חגורת הבטיחות, משך את כסא הנהג לאחור והשמיט באחת את המשענת. נשכב, מתנשף, החגורה שדרשה שיהיה חגור בה, הפריעה. ידיו לצידיו, הוא נתן לגל של תשוקה עזה לשטוף אותו לפני שפותח את מכנסיו. עדיין היה אפשר לסגת. הוא חשב. מצד אחד לא רצה להגיע מרוקן. מצד שני המשך נסיעה במצב הזה נראה בלתי אפשרי.
הוא פתח את החגורה, את מכנסיו, הפשיל את תחתוניו, איברו השתחרר.
לא ידע אם זה נכון לגעת בעצמו. הלוואי והיתה אומרת משהו. . . שקל לשלוח מסרון, אבל לא היה זוכה למענה, בטוח.
הוא שכב, מכוניות חולפות על פניו מדי פעם ולפתע פתאום לא היה איכפת.
הוא רצה, הוא בער, ומצידו יכל לזיין את גג המכונית. רק המחשבה על כך שהוא עומד לפרוק מעצמו את עול התשוקה הביאה אותו כמעט לפריקה. לא רצה להסתיר ולהסתתר. משהו בסיטואציה, הישימון מסביב, הכביש המהיר, המכונית העומדת, המעשה שעומד להתרחש על רקע התפאורה הזאת - הטריף את חושיו.
הוא נכנס לזה מהר וחזק. עם חולצה מופשלת, תוך תשומת לב לבד שמגרה בעדינות את הפטמות (שיעור שלמדה אותו), הוא דמיין שהיא עושה בו הכל. מכה, מדברת אליו מלוכלך, מושכת בשיערו בחמת זעם וסותרת לו בעוצמה.
ידו נעה בפראות על איברו וראשו מתרומם ומתקפל כמו מעצמו, האגן נע למעלה ולמטה בעוד מראה הגבירה מתישבת על פניו כבדרך אגב, משל היה כסא, הוציא ממנו שאגה חייתית. הזרע נשפך בגלים שוב ושוב. נהמה ארוכה נוספת, לב פועם בחוזקה ורפיון איברים איטי ומתוק שאחרי. הוא נשם דרך הפה, שווה נפש לחולצה האיטלקית המגוהצת שהתקמטה והוכתמה.
הפריקה הביאה אותו לידיעה עצמית. נשימה עמוקה. עכשיו התבהר לו. הוא בדרך הנכונה.
