אל תיגע לי בכדורים

איפה הם הימים ההם כשהייתי יוצאת ומתלהבת ממחמאה של מישהו. מתלהבת על אמת. התלהבות כזו בתוך הריאות. אורגזמה כזו של הלב. כמו ריקוד טוב שיוצא מן הנשמה. איפה הם הימים שריקוד על עמוד היה מעורר אותי. רק אותי. לא אחרים. זין על אחרים. איפה הם הימים כשהייתי מצטלמת עבור מישהו ומרגישה את האון. את החוויתיות שבתמונה. שבמסגרת שלה. קוטפת את התגובה שלו באלגנטיות. בתיחכום. בהתפעלות. איפה. אותם לילות ששחור לא פגש לבן ולבן לא הביט על שחור. גם לא בשוליים. כוס עאמק על טינדר ופייסבוק. הרסו לנו את הרומנטיקה.