אל תיגע לי בכדורים

ויש פעמים שהלב רוצה לדעת משהו והוא לא מקבל תשובה. הוא נותר באפילה בתוך בועה של אי וודאות. טשטוש גמור אי יכולת לקבל אספקה לשאלות. האם הלב אבוד או בדרך לשם. באותו רגע של אי וודאות תחושת העצב תוקפת בכל כוחה. היא מורידה את כל מפלסי האופטימיות והשמחה ואת כל האנרגיות אל הטימיון.

לא הייתי רוצה לשאול דבר. הייתי רוצה פשוט שהתשובה תגיע אל הלב בצורה ישירה בדרך של הבנה ברורה.

אני לא אשאל אותך שאלות. כנראה גם לא אקבל תשובות.

מאיפה להתחיל בכלל? האוסידי הזה דופק לי את המוח. ממש אבל. לפעמים אני סקפטית אם קיימים אנשים עם כאלו שריטות כמו שלי. ואז אני גולשת באתרים בינלאומיים ורואה שיש הכל מהכל אבל למה עדיין זה כזה שקט ומוצנע. אם הייתי מרגישה זה אומר שהייתי נוגעת. זהו זה משפט המפתח אבל מה פאקינג הבעיה. למה רציונאל לא קיים פה.

אין לי לסמוך אלא על עצמי. עדיין הרציונאל לא קיים וההיגיון גם הוא בתחתית. ועדיין רק על עצמי אני יכולה לסמוך. אירוני לא?

ואיפה כל שאר הדברים הטובים ששורטים אותי. עומדים בשורה בכבוד בלי לזוז. 

הטעם שלי בגברים מאד מאד ספציפי. ברמה שלפעמים אני אפילו לא יודעת מה אני באמת אוהבת או למי אני מתחברת ומה בדיוק מגדיר את החיבור שלי אליו. מה שכן אני יודעת בוודאות למה אני לא מתחברת. הבעיה היא שהיום לפתע ממש כמו השפעת יש מלא זנים. כיום ניתן לחלק את הדושים לכל כך הרבה קטגוריות. הדוש המתנשא הדוש ההפוך הדוש המבוהל הדוש האהבל. אבל מה שחולש על כל אלו הוא ה-דוש. בעיני דוש זה גבר שהוא לא גבר. לא מבחינת הנראות. מבחינה חיצונית הוא יכול להיראות סופר גברי. אבל יש לו גינונים שהופכים אותו ללא גברי. ללא מושך. ללא מעניין. ללא. מאחר ויש ככ הרבה תתי דושים זה כאילו אוכלוסיית הגברים מאד מאד הצטמצמה. קשה למצוא גברים שיהיו מושכים בכל רמ״ח מוחם. הם ממש זן נדיר.

כמובן שיש גם דושיות…

זהו אמרתי את זה.

הגיע הזמן להודות בכך זארה לא כאלה להיט.

קודם כל מחירים מופרזים כמעט לכל פריט למעט פריטי בייסיק שגם הם לעיתים מגיעים ל-100 ש״ח. בגדי ילדים בכלל מחירי מינימום בוטיק צרפתי. הרבה בלגן אין שום ייחודיות הכל זה העתקה והדבקה של בגדים של מעצבים אחרים. נשים התרגלו להיכנס לזארה ולשחוט כרטיס אשראי במאות ואלפי שקלים. מרגיש שיש בזארה סלט של בגדים. ממש כמו סלט ירקות. מכניסים הכל מהכל. גולת הכותרת זארה רוצים להפסיק להיות בישראל. איזה יופי לנו. עוד סיבה להפסיק לגמרי להיכנס לרשת הדגים הזו.

די עם זארה. הם לא מגניבים.

פעם הבאה שאת חפצה במשהו חדש לכי לביג.

איך פעם אהבתי לכתוב ממש אהבתי.

כתבתי שירים וסיפורים קצרים וגם תחזקתי בלוג ועוד כל מיני דברים שלא קשורים. היום קשה לי לכתוב. לא מצליחה לבטא את עצמי במילים. כמו איזה מעקה ששעון עליי ועוצר אותי. אולי זה כל האוסידי שמונע. אולי זה חוסר במוטיבציה. אולי הגשמיות עלתה על הרוחניות.

אנשים אוהבים לקבל חיבוקים. אתם יודעים שחיבוק זה עם כל הגוף? לא רק עם הידיים? למדתי את זה מסדרת טלוויזיה.

אמא את פה?

נשים גולדיגריות באופן מביך. גברים שמחפשים להציג את הגדול שלהם בכל הזדמנות. נוער חסר עכבות שמנבל את הפה. הורים שלא מעניין אותם מה הילדים עושים. נשים שבשיטתיות מחסלות את הפנים שלהן. גברים שהולכים לאיבוד. חברה שמתעסקת בגשמיות וכסף. חברה ללא מוסר. 

תתפלאו אבל פעם הייתי. יצרתי תכנים עבור קהל מסוים. גם התעסקתי הרבה במדיות וברשתות כדי לקבל לייקים וחרטה. חרטה. לגמרי חרטה. בסוף כל הדברים האלה שכביכול לוקחים לך זמן ואנרגיות הם כה משניים וחסרי חשיבות. אנשים הרי מגוללים היום ברילס או בטיקטוק או וואטאבר כמו מכורים להירואין. לא בטוחה שיש סרטונים שמגיעים לעשר שניות.

האובר הזה בדיגיטל יוצר לנו כאוס בראש. לדעתי לדור הקודם פחות מהדור הנוכחי שמשתמש בזה באופן קונסיסטנטי ומאולץ. 

פעם הייתי יוצרת דיגיטלית. וואלה הייתי סופר שטחית. אני עדיין שטחית. אבל לא יוצרת.

לא מבינה את הבאג הזה שיש לי במערכת. לא משנה כמה אני עובדת על עצמי בולמת מתעלמת עושה נשימות לוקחת כדורים זה לא עוזר.

הייתי לוקחת באח הגדול. אבל והאבל ענק…

הייתי אולי גם מתפרקת. לא יודעת אם הפירוק שם שווה את זה. אולי לאנשים שמחפשים להיות בתודעה. להיות סלבס כאלה של פליטי ריאליטי.

כנראה באגים נועדו להישאר.

כשהתחלתי לא לספור אנשים שזה החל בערך בשלהי השנות 20 המאוחרות שלי לא תיארתי לעצמי שהתהליך יצמיח תוצאות כה יפות.

הרי מדובר בתהליך. שאין שני לו. ברגע שאנשים מבינים שטובתם והערכים שלהם עומדים בראש הם מצליחים להשיג תוצאות. יש פעמים שאני כה גאה בעצמי וטפיחה על השכם נזרקת במטאפורה.

כשהתחלתי לא לספור אנשים לא ידעתי שזה יגיע לתוצאות כה מרשימות.

אשכרה אני בשנה כזו שאני ככ לא סופרת בני אדם שזה מפתיע אפילו אותי.

לאיזה רמות עוד אפשר להגיע.

וחרדה לראות שכלום ודבר לא השתנה. הכל בדיוק אבל בדיוק אותו דבר. אולי קצת כינויים השתנו. נוספו אנשים והלכו. מעבר לזה כלום. כלום. אפילו הסגנון המזוקק של הכינויים פה נותר על כנו. אותם סיפורים אותם אורכים (אתם חייבים לקצר לפסקה סורי) ואותן תמונות. כמה אפשר להישאר אותו הדבר? כמה אפשר לאונן על תמונה? כמה אפשר לא להתקדם? רק אני משועממת מזה כבר?

מציפה בעיה.