אשמורת שלישית משקיפה למדבר .
את השעות האילו לא הכרתי לפני כן. אולי צל של זיכרון מהשוק הסיטונאי בתל אביב. בדרך חזרה ממפגש לילה עם סוף לא פתור ..
מצפונה לדרומה של העיר. והריח של סדנדוויצ'ים שהבחור ההוא היה מכין לנהגים עם חביתה , מלפפון כבוש ועגבניה טריה ישר מהערמה. ״עוגיית המדלן״ של החביתות.
זה מתחיל ב04:00 לפנות בוקר . שעה לפחות לכוס הקפה ושהמוח יפתח בחזרה יחסים עם העולם שבחוץ . העיניים לא מצליחות לראות כלום.
זו השעה העיוורת שלי.
האזניים כרויות. עולם בעלי החיים ויצורי הגינה הנעלמים חוגגים את האפטר פארטי לפני שכל אחד יחזור למאורה שלו וישאיר אותנו עם כתב החרטומים באדמה , שרק הבדווים יידעו לקרוא והעלים הנגוסים.
לפנות בוקר זאת הגדר החיה של היום. אני עוברת אותה כאילו עברתי גבול בין שתי מדינות. זו השעה שלי לכתוב (למרות שלא רואה כלום מהכתוב) אני עוצמת את העיניים על הספה בסלון כשהכוסקפה מחממת לי הבטן ומדמיינת אותך ואת האיש ההוא שמתלבש עכשיו בשקט ויוצא אל הים, ואת ההיא שמוסיפה עוד פריט למזוודה לקראת הנסיעה הגדולה , ואת האיש המאושר שהמטוס שלו נחת היום ברומא , ומקשיבה לילדים שלי שמדברים בשנתם ושוב מדמיינת אותך ואת חולי הירח שמסתובבים בחיץ בין שני העולמות, ואת הזוגות זוגות בתיבת נוח הזאת שניקראת : ״כדור הארץ ״ שמתהפכים עכשיו על עצמם בתוך מולדת של מזרן הקפיצים.
חולצת את עצמי החוצה. נושמת עמוק את השקט של המדבר משפשפת את זגוגית המשקפיים, מדליקה את הטלויזיה על ערוץ שלא מדברים בו ורק המוסיקה שבו נוגעת וחודרת לעצמות. אני פוגשת את האנשים שמפתיע אותי כל פעם מחדש שהם שם . ביחד איתי. על קו הגבול של הלילה . אנחנו חולקים חוויה משותפת . זרים מוחלטים . בוהים בזריחה. אינטימיות מאולתרת.
הדרך שאני ניצבת בה ניראת זרה לגמרי מהדרך שתיארתי.
בוקר טוב, השעון מצלצל ומתקתק לי את היום החדש מציאות חדשה להתרגל אליה שבה אתה כל כך נוכח.
