ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הגשמת פנטזיות

אני יוצאת מתוך אריזת קרטון שהייתה סגורה בארון המון שנים, נמתחת ומגלה את עצמי מחדש.
מגשימה את עצמי , את היצרים שלי את הפנטזיות שנרקמו במוח שלי במשך כל השנים שהייתי בקופסא.
כל יום נועד להגשמת פנטזיה חדשה ...
לפני שבוע. חמישי, 15 באוגוסט 2019, בשעה 18:37

 

היא שוב שופטת אותי ואני יוצאת מהכלים ..ופותחת לשם שינוי את הפה כי נמאס לי לשתוק, אני מתפרקת ואומרת מילים בלי הגיון בין שפיות לשיגעון ..

" אני אישה שעומדת בפני עצמה .. "חצי לוחשת לה חצי מרימה את הטון

"אני עושה מה שאני רוצה ואני עומדת מאחורי מה שאני עושה, עשיתי ואעשה, בלי להתבייש, וככה גם את צריכה להתנהג"

אני בולעת מילים וממשיכה..

"אני אומנם אמא, אבל אני לא קדושה, אני בן אדם, אני אישה, ולא הפכתי להיות חכמה יותר או מוסרית יותר רק בגלל שיש לי  4 ילדים,

העבר שלי, הרצונות שלי והאהבות שלי לא נמחקו ממני ברגע שיצאתי מחדר לידה, ובטח שלא התחייבתי ללבוש חולצת גולף וחצאית רחבה ברגע שהפכתי להיות אימא"

 

אז בבקשה...תפסיקי למשטר אותי. קפיש!

 

ואז היא מסתכלת עלי בעיני עגל ומחייכת ולוחשת בין שפיות לשגעון "אמא אני אוהבת אותך המון."

 

 

עד הפעם הבאה ...קפיש...

 

 

לפני שבוע. חמישי, 15 באוגוסט 2019, בשעה 10:09

וחדר מ ב ו ל ג ן 👛👠😂

לפני שבוע. רביעי, 14 באוגוסט 2019, בשעה 23:37

לפני שבוע. שני, 12 באוגוסט 2019, בשעה 21:01

כמו שמשום מה בחרתי להישאר .

למרות שהצעת לי ללכת .. ורציתי . רציתי ללכת אבל משהו לא מוסבר גרם לי להישאר למרות שרציתי ללכת.

חשבתי על כל הפעמים שהיא אמרה לי , תנסי .. אז ניסיתי למרות שרציתי ללכת מאז הרגע ההוא שירדתי אל הרצפה הקרה בדירתך הקרה . 

ורציתי ללכת אבל נשארתי.

והקרירות שנדפה ממך שיתקה אותי והרגשתי בחילה, וגודש שעובר בכל הגוף ומקפיא אותי ובכל זאת נשארתי.

ושחדרת לתוכי כשהשמלה עדיין לגופי וכל מה שהיה לך להגיד היה קר ומנוכר שוב רציתי ללכת אבל קפאתי ולא הצלחתי להוציא מילה ואתה לא הסתכלת על הדמעות שנצנצו בעיניים.

רגע אחרי . כשאמרת לי ללכת נשמתי לרווחה.

הדרך לרכב הייתה נראית לי כמו מסע כומתה שלא נגמר וכשסגרת את הדלת, נשארתי בחניון הקר עוד שעה ראשי מונח על ההגה והדמעות מטפטפטטפות ומרטיבות את השמלה השחורה.

כשחזרתי מסוף השבוע הבייתה וקראתי את ההודעה שלך, שוב קפאתי .

הקלדתי " שבוע טוב " .

ומחקתי כל הודעה שאי פעם קיבלתי ממך . 

לפני שבוע. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 15:34

 

באתי אליך, אחרי שברחתי בלילה ההוא ואתה חיבקת אותי חזק ונתת לי מקום לידך על הספה, ומדי פעם היד שלך עברה ברכות על לחי הרגל או על הפנים והבטת בי כמו שרק אתה מביט.

בלילה במיטה שוב פינית לי מקום וכיסית בסדין פרחוני ודאגת שיהיה לי נח ונעים.

 

וכל פעם שאני באה אני לא רוצה ללכת.

נצמדת אליך עוד מעט, נדבקת , שולחת רגליים וידיים שמתלפפות סביבך ומנסה להעביר את הריח המיוחד שלך אלי, שיישאר, שיידבק,

שיטעין אותי בך עד לפעם הבאה שאשוב.

 

לפני שבוע. שישי, 9 באוגוסט 2019, בשעה 10:43

מה את עושה הבוקר?

ואני עונה " מתרגלת חופש . ואתה ??? 

 

תיכף יםםםםםםםם.. ובערב יוצאים לרקוד אתה בא?????? 

לפני שבועיים. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 11:06

 חופש... 

לפני שבועיים. שני, 5 באוגוסט 2019, בשעה 13:02

התעוררתי וצפיתי בטלוויזיה מן תוכנית כזו של 2 בני זוג חמודים פאולה וליאון .. אני בד"כ חסרת סבלנות לתוכניות האלה, אבל הפעם משום מה צפיתי בין זיפזוף לזיפזוף מהמחשב לטלפון לטלויזיה. ואז היא הופיעה על המסך, במשקפיים יפים וחליפה לבנה ודיברה על הבן שלה שלא מדבר איתה מגיל 13.. שמרגע שהיא ובעלה התגרשו התהפכו חייה וברגע אחד, בשנייה לא ברורה, הבן שלה חסם אותה רגשית, חסם אותה מחייו, בחר בחיים בלי אימא, ויתר עליה.

ברגע אחד בשבריר שנייה היא פתאום כבר לא הייתה האמא שלו יותר.

האמא הזו שסחבה אותו 9 חודשים בבטנה, זו שלחשה לו בכל יום כמה היא מצפה לו, זו שחיתלה אותו מדי מספר שעות, הניקה ליטפה, סיפרה סיפורים, שיחקה עמו במשחקים, רדפה אחריו בגן השעשועים, נידנדה בנדנדה והתגלשה איתו במגלשה, בלילה חיבקה חזק לפני שנרדם ואחלה לו באהבה רבה לילה טוב, ליטפה שכאב, וצחקה שסיפר בדיחה ממש לא מצחיקה, הכינה לו מאכלים שאהב והייתה בשבילו אימא.

אהבה אותו אהבה שלא תלוייה בדבר, אהבה שאין שני לה אהבה של אימא. במשך 13 שנה היא הייתה הכל בשבילו מידי יום שעה בשעה דקה בדקה שנייה בשנייה.. הייתה אימא ופתאום היא כבר לא. היא סתם אישה זרה מנוכרת, מישהי לא ברורה מהעבר הרחוק שלו.

ואין מערכת משפט צודקת, ויש גרוש שמעוט את פני הדברים שנותן לגיטימציה, שמסיט, שלא תומך, שיצר הנקמנות גובר עליו והוא מוחק את כל השנים שלכם ביחד ואת כל מה שהיית בעבורו ועבור ילדיו ונוקם בעזרת הרחקה ונבזות פושעת.

והמשכתי להתבונן בה מבעד למסגרת המשקפיים שהתמלאה כבר בדמעות וראיתי את האישה החזקה הזו שעומדת כמו עטופה בשריון חסין ומספרת על הבן שלה שהקשר היחיד שלה עם בנה זה תמונות פארפרצי או פרצי מידע שמגיעים אליה פעם בתקופה במשך ה5 שנים האחרונות.

ואולי קצת התנחמתי בעובדה שפעם בשבועיים הוא בא לארוחת שישי, שלפעמים בנסיעה ברכב אני רואה אותו עם חבריו מסתובב ברכבי הישוב ואני זוכה לחיבוק ונשיקה והיי אימא, שפעם ביום אני מתקשרת לדבר איתו ושומעת את הקול שלו ובדמיון מלטפת את ראשו .. אז התנחמתי בדיוק לשנייה לא מעבר..

הגעגוע לא מרפה, תשואות הנפש שנדרשות ממני מדי בוקר לקום לנשום לחיות שהוא לא פה הן פשוט קשות מנשוא. תשואות הנפש של האישה הזו בטלוויזה אוו אין מילים אישה עם כוחות עצומים.... וכמו שהיא אמרה והחזיקה עט בידיה והפילה אותה כמו חוקי הטבע העט תיפול .. אולי כמו חוקי הטבע בסופו של דבר הבן ישוב כי אימא תמיד תישאר אימא.

 

 

 

 

 

לפני שבועיים. שני, 5 באוגוסט 2019, בשעה 11:03

לפני שבועיים. חמישי, 1 באוגוסט 2019, בשעה 23:17

לא קיפלתי כביסה כבר יומיים ועל 2 הספות בסלון יש הר של כביסה .


הר ענק שמסתיר כבר את החלון .. הרון.. שממש אין לי כוח אליו.
ואיך אומרים, אם מוחמד לא בא אל ההר,
ההר יבוא אל מוחמד?
אז אני לא באה אל ההר.
אני מחכה שההר יבוא אלי.

בנתיים הוא מתעקש לא לבוא . באסה .