לפני 8 חודשים. 20 באוגוסט 2023 בשעה 18:53
זה נשמע כמו התחלת סיפור מהאגדות .. אבל לא ממש ..
כשהייתי בת 17 יצאנו מהתיכון בו למדתי למחנה קדם צבאי למשך שבועיים בערך , המחנה היה מדהים עברנו בו חוויות מטורפות מין הכנה לצבא אבל בצורה יותר עדינה. השכמות, כיבוי אורות, הכנה למטווח סיורים בערבים קומזיץ וגיטרה מסביב למדורה ומיץ פטל ושוקולד פרווה שיש רק בצבא. היה כיף אני חושבת אני לא ממש זוכרת .. אני לא יכולה להגיד שזו הייתה התקופה הכי טובה שלי הייתי די עוף מוזר לא שעכשיו אני לא אבל נראה לי שפעם הייתי יותר , רזה מדי בלי ציצי גבוהה מדי יפה לא יפה מוזרה כזאת ותמיד היו לי יותר חברים מאשר חברות עד היום זה ככה עד שהם רוצים לזיין אותי סתם בתיכון לא ידעתי מה זה להזדיין הייתי ילדה טובה ירושלים מי בכלל ידע מה זה סקס החברים היו חברים על אמת יכלתי להסתובב לידם ערומה ולא היה קורה כלום או לישון איתם מחובקים עד הבוקר באותה מיטה והם לא היו מסתכלים עליך כאובייקט מיני או מישהי שצריך להפשיט אותה אבל זה לא הסיפור שלשמו התכנסנו ..
מ. הצטרפה אלינו בשנה האחרונה לתיכון היא לא הייתה ממש חברה שלי אבל בגדנ״ע היינו ביחד באותו החדר, יומיים לפני סיום הגדנ״ע היא יצאה מהמקלחת לבשה בגדים שחורים וביקשה ממני לסרק אותה שזה די הפתיע אותי אבל לקחתי את המסרק מידיה והתחלתי לסרק אותה , היה לה שיער מהמם בצבע שחור , שהיה חלק וארוך עם ריח משכר של וניל וככה ישבנו במשך כמה דקות היא על כיסא ואני על מיטת קומתיים שברקע מתנגנת איזו גיטרה של אחד הבנים מהחדר הסמוך ובחדר שאר הבנות עסוקות בעצמן או אלוהים יודע במה.
אחרי כמה דקות היא ביקשה צמה , אז אספתי את שערה ועשיתי לה צמה סינית והיא הייתה ממש מרוצה ונתנה לי נשיקה על המצח ואמרה תודה, חייכה והודיעה שהיא יורדת לש״ג להודות לאיזה חייל חמוד שאתמול טיפל לה ברגל אחרי שנפלה, לקחה איתה כמה ממתקים ויצאה מהחדר.
אני לא זוכרת במדויק כמה זמן עבר מהרגע שהיא יצאה עד ששמענו ירייה , ואז צרחות של מדריכים שרצים בין החדרים וצורחים לנו להשתטח על הרצפה והאורות כבו וחושך מוחלט סורר ורק אור של ירח מאיר מעט על הבסיס השקט. אנחנו שוכבים על הרצפה רועדים מפחד לא יודעים מה קורה חלק מהבנות בוכות בשקט, חלק מחזיקות ידים רועדות וחלק מתפללות שהכל יהיה בסדר וכולם יחזרו הבייתה בשלום.
בחוץ נשמעים אנשים רצים ומדי פעם השקט מופר לטובת רעש סירנות. ואנחנו עדיין בחדר החשוך ראש על הרצפה, מדי פעם אנחנו שומעות את האנשים בחוץ מדברים ״ מחבל ? , מחבלים … חיילים .. יש פצוע .. ״ ושוב שקט
הזמן עובר נראה כאילו שעות חולפות שוב רעשים האור בחדר נדלק מדריכי הגדנ״ע שלנו אומרים לנו לקום מהרצפה , מרגיעים אותנו שאין מחבלים שנירגע ומאיצים בנו לשים נעליים ולהגיע למועדון לשיחה.
המועדון מתמלא בחניכים אנחנו יושבים חלק על כיסאות חלק על הרצפה הקרה בצד אנחנו פתאום רואים את הצוות החינוכי שלנו עם עיניים אדומות מבכי, מפקד הבסיס ניצב מולנו בעיניים סתורות ומבט ריקני והוא פותח בשלום לכולם שבקושי נשמע, ומספר על מה שארע בבסיס בשעות האחרונות :
חלק מהמילים נמחקו לי מהזיכרון אני רק זוכרת שהוא אמר שמ . נהרגה
הייתה פליטת כדור
החייל לא פרק את הנשק , שיחק עם הנשק לא ברור מה ממש קרה, נפלט כדור כתוצאה מהירי מ. נהרגה
הכדור פגע לה בראש
שוב שקט, בכי , זעקות שבר, ריח של מוות באוויר ואני נזכרת שהיא רק רצתה ללכת להגיד תודה
עוד יומיים כבר לא היינו אמורים להיות פה, מטווח והבייתה אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות עבורה והיא חוזרת מחר הבייתה רק בתוך ארון קבורה.
זו הייתה אחת השנים הקשות בחיי , ההלוויה של מ. והשבעה הייתה טראומה שליוותה אותנו במהלך כל השנה הארורה הזאת , מסביב תמיד הקיף אותנו צוות חינוכי תומך ומחבק אבל מאז אותו יום נורא השתנו החיים שלנו אנחנו פתאום הפכנו שונים, מילדים למבוגרים. וזו הייתה אמורה להיות השנה הכי טובה שלנו מסיימים תיכון תיכף מתגייסים, נשף סיום הכל היה אחרת ..
האמת ששנים שלא חשבתי על מ. אני חושבת שניסיתי למחוק את השנה הזאת ואותה מהזיכרון שלי והיא די נמחקה עד אתמול שפתחתי את הפייסבוק ותמונה שלה קפצה לי מול הפנים ״זוכרים את מ.׳
והזיכרונות מהערב ההוא עולים מהאוב ואני נזכרת כמעט בהכל כאילו זה היה אתמול.
יהיה זכרה ברוך.
