במסגרת עבודתי מדי שבוע נערכות ישיבות הנהלה שבחלקם אני מקיימים דיונים סוערים על שיתופי הפעולה בין המחלקות השונות.
בדרך כלל אני די שקטה בישיבות הללו שומעת, מקשיבה, מסתכלת מנתחת כל אחד מהיושבים מסביב לשולחן. אני אוהבת לבחון את שפת הגוף שלהם את הידיים שנעות קדימה ואחורה לצדי הגוף את העיניים שזזות מצד לצד את השפתיים הקפוצות ובשנייה הראשונה אפשר לחשוף מי מהם מפחד שיצלבו אותו, מי חש שהאף שלו למעלה, מי מוכן להשפלה הקבועה ומי מתפלל שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו.
הוא יושב מולי מסתכל לי בעניים הוא מרגיש שהיום אני עומדת לקטול אותו, הויכוח האחרון שלנו לפני מספר ימים עדיין עומד באוויר, הוא זוכר את המשפט האחרון שחתם את שיחתנו בו הבטחתי לו שזה לא נגמר.
הוא יודע שזה לא יעבור לו בשתיקה .
הסבב מגיע אלי מבט אחרון אליו הוא מחכה שהאדמה תבלע אותו ..
ואני מתחילה יורקת את הכל לא סותמת, פורצת את כל הסכרים, לא שותקת לא מוותרת. כולם מסתכלים עלי די בהלם אני משחררת קיטור של זעם מוצדק. הוא יודע שטעה.
ואני בפנים תחושת ההקלה מתפשטת.
עד עכשיו הוא לא הכיר את הכלבה הנקמנית שאני עכשיו הוא יודע שאיתי הוא יותר לא יתעסק.
אולי אם הייתי פחות חרמנית זה היה עובר לו קצת יותר בקלילות. לעזאזאל החרמנות עושה אותי עצבנית !
