שעת בוקר מוקדמת הירח והכוכבים עדיין שולטים בשמים. אני אוספת חפצים שנשכחו לתוך המזוודה מעירה את הילדים, קפה קטן לדרך עוד נשיקה להורים ויוצאים לדרך.
ברדיו מוסיקה משובחת מבשרת על יום טוב שמגיע, הילדים חזרו לישון רק הגדולה מנסה להישאר ערה להנעים לי את הדרך. מסביב שקט דממה רק רעש המכוניות נשמע ברקע , עולה על כביש שש ומגבירה מהירות.
המוסיקה והשקט מדליקים את המחשבות שנודדות להן, הן רבות ביניהן איזו מחשבה תנצח העבודה מתווכחת עם הקניות, הקניות מול הניירת, הניירת מול הפגישות ואז מבליחה המחשבה עליך שמנצחת בנוקאווט מושלם את יתר המחשבות, הן נסוגות בשקט לפינה והיא המחשבה הזו משתלטת על הכל . כבר הרבה זמן לא חשבתי עליך הצלחתי לנתק את עצמי ואת המחשבות עליך. גירשתי אותן בכל פעם שהן צצו מצאתי משהו אחר להתעסק בו או לחשוב עליו אבל עכשיו בנסיעה שהשחר מפציע בשמיים והשמש מתחילה בזריחתה קשה להתעלם מהמחשבה הזאת ואני נותנת לה לעטוף אותי מזכירה לעצמי את המכתב האחרון ששלחתי לך עמוס בעצב וזועק התנתקות מוחלטת.
אני יודעת שזה היה מכתב קשה שכל שורה שנכתבה בו הייתה מלווה בהמון עצב ודמעות כי האהבה שלי אליך לא ניתן היה להסביר אותה במילים, אהבה מיוחדת ספק אם תהיה עוד אחת כזאת. אבל הדלת נסגרה המפתח נזרק לים ואתה שקעת עם המפתח עמוק בתוכו וטוב שכך. שיר שמתנגן ברדיו מעלה מחשבות אחרות ונחירה של אחד הילדים מאחור מעלימים בנוקאוט מושלם את המחשבות עליך.
