כל פעם שאני חוזרת לבית הזה הלב שלי נופל לתחתונים העינים משפילות מבט והגוף מתכווץ.
הבית הזה שלך מעולם לא היה הבית שלי,מעולם לא הרגשתי חלק ממנו. למרות שהוא היה כמעט בית שני שלי, בית שמעולם לא קיבל אותי, כיבד אותי, או נתן לי להרגיש חלק ממנו. למרות שהייתי, 20 שנה הייתי הכלה שלך, האישה של הבן שלך האמא של הנכדים שלך, מעולם לא קיבלת אותי אליך ואל הבית שלך.
עליתי במדרגות במבט חתום ונכנסתי לבית הזה וכל מה שרציתי זה לברוח, לא להיכנס ולראות את הפרצוף שלך מולי במבט מתנשא לפעמים נראה כאילו שונא. נכנסתי ואת מולי חיבוק קצר ,נשיקה על הלחי וחג שמח עגמומי.
הילדים קופצים עלי מנשקים מחבקים ואת עומדת מהצד מסתכלת בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש .. כן נראית טוב הגרושה של בנך, היא כבר לא סמרטוט כמו שהייתה פעם או בטטה נפוחה בלי טיפת שימחת חיים, נראית טוב, כבר לא כואבת או עצובה. שמחה,כי חלק מהשמחה של הגרושה שלך זו העובדה שהיא יצאה מהבית הזה שלך,שמעולם לא אהב אותה או טרח להגיד לה שהיא חלק ממנו חלק מכם. כי הבן הפאטטי שלך תמיד היה לצידך, תמיד טפח לך על השכם במקום לטפוח לי וגם את בכל מריבה בכל בכי, תמיד טרחת לציין כמה אני לא בסדר, כמה אני לא טובה והוא הצודק המושלם ואני צריכה להתנצל שהעזתי בכלל לחשוב אחרת . בדיעבד אחוז נכבד מהגירושים שלנו טמון בך את שלקחת חלק פעיל בדריסה של הבן שלך, שנהג לדרוס אותי ולהשפיל ולאנוס את נפשי בדרך שיותר גרועה מאונס פיזי, מולך ומול אחרים ואת שתקת מעודדת אותו להמשיך,לא טורחת לחשוב שנמצאת מולך מישהי שאולי זקוק למעט הגנה תמיכה או ייעוץ. עמדת עם המבט המנוכר שלך ולי לא נותר אלא להשפיל מבט ולבכות .
אתמול לא השפלתי את מבטי הסתכלתי לך בעיניים עם חיוך על השפתיים כאילו צועקת בקול גדול "אני פה", "אני חיה","אני קיימת".
לא מתביישת יותר במי שאני, אני כבר לא מפחדת ממך או מהמבטים שלך מי שהפסיד זה הבן שלך שלא מפסיק לקרקר ולנסות לכבוש אותי שוב ואולי אם היית עושה דברים קצת אחרת החיים היו נראים אחרת.
