את אחת ויחידה .
כי אין עוד אחת כמוך את השמש שלי את האור שנמצא בקצה מנהרה חשוכה. את משלימה אותי.
אנחנו יושבות בשקט בחדר ממיינות את הבגדים. "זה למזוודה, זה כבר קטן" את לוחשת לי בקולך המקסים אני מסתכלת עליך ודמעה זולגת בצדודית העין. אני ממהרת לנגב אותה אבל את קולטת אותי וישר ניגשת ומחבקת חזק. "אימוש. אל תבכי , אני אתחיל לבכות גם ".
"זה רק 8 ימים " את אומרת .. אבל אני אמא מושית הגעגועים אליך כבר תוקפים אותי אפילו שאת עדיין לא נסעת . 8 ימים בלעדיך ... זה לא רק הימים.. זה העובדה שאת כבר כל כך גדולה ועצמאית מתנהלת בזכות עצמך גברת .. כבר לא התינוקת הקטנה שלי .
אני צריכה ללמוד לשחרר לתת לך לצאת אל העולם הגדול לחוות, לטייל להנות ואני יודעת שאת תהיי בסדר .. ואת יודעת שאני פה תמיד בשביל לתמוך בך ולחבק אותך ולדאוג שתהיי בסדר.
אז רגע לפני שאת עולה על המטוס הזה אני נושאת תפילה לאיש במרומים שישמור עליך ויגן עליך מכל משמר לכי לשלום וחזרי לשלום אליי אלינו. אהובה שלי.
ושוב הדמעות פורצות והפעם גם שלך.
מושלמת שאת .
