התרגלתי לרפטואר הקבוע כל שנה בחלקה הצבאית הישנה אנחנו עומדים כולם מחובקים. זעקות השבר מסביב וסבתא כורעת על הקבר ומייבבת את געגועיה לבנה היקר שהלך בטרם עת.
כל שנה היינו מתאספים ביום המיוחד הזה כדי לתת לו כבוד אחרון. אבא תמיד היה מכונס בעצמו סבתא הייתה מסתכלת עליו מהצד ולא מפסיקה לבכות. הוא תמיד הזכיר לה אותו במבט בעיניים, בחיוך השובב, בשפם הקטן שגידל. אני זוכרת את היום ההוא שהוא נכנס לבית והיא כמעט התעלפה שראתה אותו מאז אסרה עליו לגדל שפם הם היו כל כך דומים .. שלרגע חשבה שזה הוא בדלת ..
לא קל לחיות במשפחה שכולה התמונות שמתנוססות על הקיר זכרון ישן לבן, אח, בעל, אבא שלא ישוב .. בשנים האחרונות אבא כבר לא מדבר עליו מדי פעם כשמתקבצים סביבו כל הנכדים הוא מפליג בזכרונו אל ימים עברו ומספר על האח שלו האמיץ, על המסעות שעברו ביחד, משחקים ששיחקו ואפילו על לילות ללא שינה עמוסי בילויים והוללות אי שם בסיני ..
לפעמים אם מסתכלים ממש מקרוב על עיניו רואים בזגוגית העין את הדמעה והגעגוע .
דוד יקר שלי יהי זכרך ברוך.
