נכנסתי לחדר המיטה הייתה ריקה מצעים של באטמן נקיים ומקופלים, הארון הלבן שבחדרך כמעט וכבר ריק מבגדים, נותרו בו כמה טרניגים שכבר מזמן קטנים עליך.
חיפשתי אותך בכל הבית קראתי בשמך צרחתי אבל לא מצאתי אותך ולא היה מענה.
דלת הכניסה לבית הייתה פתוחה לרווחה והשער נטרק מהרוח, מיהרתי לסגור אותו נעלתי במהירות את דלת הכניסה והתיישבתי על קצה המיטה ,ניסיתי להתקשר אליך.
אבל רק המענה הקולי החזיר לי תשובה.
התחלתי כבר לדאוג איפה אתה.. לאן הלכת?? כשפתאום הרגשתי שאני נופלת, התעוררתי בבכי, הסיוט הזה היה נורא מדי שטפתי את פניי במים קרים וחייכתי למראה, חשבתי שזה רק חלום.
פסעתי לחדר הסמוך ורציתי לכסות אותך, אבל המיטה הייתה ריקה מצעים של באטמן מקופלים, ארון חצי ריק וכמה טרניגים ישנים..
לא זה לא חלום זה סיוט .
סיוט המציאות.
אתה לא פה כבר מזמן, הלכת ולקחת את הלב שלי איתך והוא שבור לרסיסים.
כל יום אני אוספת רסיס ומנסה לאחות את הלב שנשאר, את מה שנשאר ממני חצי אימא חצי אישה חצי ילדה ..
ולא זה לא יכול להיות הסיפור שלי זה לא הסיפור שתיכננתי לי אני חייבת סיפור אחר.
אתה חייב לחזור !
נושמת נשימות חסרות, עמוקות, חסרות משמעות אני נושמת רק בשבילם אחרת כבר מזמן הייתי מפסיקה. כל נשימה כבדה יותר מהקודמת כאילו רצתי מרתון של 42 ק"מ ואין אוויר ואין אור ואין חיים רק אתה .. אתה , רק אתה .
תחזור רק תחזור
תיתן לי כבר להתעורר מהסיוט הזה
תן לי לראות אותך במיטה במצעי באטמן מבולגנים וארון מלא בגדים וגם כמה טרניגים ישנים.
