אתמול בלילה דיברנו שוב על מוות זה כל כך מציף בימים האחרונים.
היא שאלה עליך ואני סיפרתי, איך הכרנו, מי היית, על יופיך המיוחד והכשרון המטורף שהיה לך לקחת דבר פשוט ולהפוך אותו לאוצר. .מיוחדת שאת .
היא שאלה על פניך ואני תיארתי אותך במדויק. כמו דמות מצוירת מהאגדות עיני שקד ושיער גינג'גי קצר,בובת שעוות עלמותית שהלכה טרם זמנה. ןאז הדמעות פרצו, היא הוציאה ממני שוב את הגעגוע אליך וניחמה אותי במילים יפות ומרגיעות ושוב הבטן המרגיזה הזאת שלא מפסיקה להציק. יש לי מין תחושה של דזה וו על הלילה הזה, כי גם הלא יודעת חזר במלוא הדרו וגם היא הרימה את קולה ואמרה שאין לא יודעת יש כן או לא .. דזה וו אמרתי ??
המשכנו לפטפט אל תוך הלילה, ככה אנחנו בלילה מתפתחות, מעלות שיחות ישנות מהאוב ומגלגלות עליהם משפטים שלמים. היא יודעת כמה אני אוהבת אותה אבל נראה לי שהיא קצת יותר. התשוקה החבוייה שבה עולה מדי פעם וצפה ואני מרגיעה אותה. קולה גורם לי להירגע והיא יודעת לומר את המילים הנכונות. פסיכולגית מעולה היא תהיה הבלגניסטית שלי.
עוד קצת והעיניים שלי מתחילות להירדם, אנחנו נפרדות לשלום ואני עושה מאמצים כבירים להירדם. זה לא ממש הולך, הבטן וההתפכות מצד לצד גורמים לי לוותר ואני חוזרת למחשב פותחת פייסבוק ומדפדפת ואז נוחתת על הודעת אבל, על עוד מלאך קטן שהלך ושואלת איפה האלוהים הזה שלוקח אותם כאלה קטנים, צעירים ויפים, איפה הוא? איך הוא מחליט את מי לקחת? ואת מי לא?למי הוא ייתן שנים להילחם במחלה מזורגגת ואז רגע לפני שחושבים שהכל נגמר הוא יקח ויקטוף את הנשמה הזאת.. ולמה? למה,הוא משאיר כאן אמהות כואבות ואבות עצובים שהופכים להיות חסרי חיים? שהמבט בעיניים שלהם קורע. הם פה אבל הם כבר ממש לא פה, הם סגרו את הדלת אחריהם ברגע שהפרח שלהם עזב .
והמלאכים האלה שהולכים מפסיקים לכאוב ולדמם הנשמה שלהם כבר לא כואבת, כי כל הכאב נשאר פה מאחור.
אז אני צועקת ובוכה לאלוהים הזה שבחיי אין לי מושג מה השיקולים שלו .. למה ? ואז נרדמת ואין חלומות רק שקט מין מנגינה צוענית שקטה ומרגיעה, פכפוך של מים זורמים ושלוות עולמים.
