פלושקי היא ילדה קצת מופרעת.
מן הראוי שמישהו חזק יבוא ויעניש אותה.
רצה הגורל ומכל הבתים ומכל הסלונות מצאה את עצמה הערב דווקא על הספה בדירתי השקטה.
גורל מתוק בשבילי, גורל אכזר בשבילה.
ואני, לא מתבלבל ולא מהסס. יודע בדיוק מה לעשות. זה הזמן לקחת אחריות, ולשים את הילדה במקום ובמעמד אותם נתן לה אלוהים.
ראשית, בגדיה אינם ראויים לה, והיא אינה ראויה להם. וכהרף עין, כבר לא כיסו את גופה.
ומיד לאחר מכן, ידיה החופשיות הטילו צל גדול על הלקח איתו היא צריכה לצאת מבית זה, ומיד נכבלו אלו. זו לדלת וזו לחלון.
ופניה היפות, האתן להן להסיח אותי ממלאכתי?
ומה מתוכו אני בכלל צריך? פה פתוח שאפשר להכניס פנימה דבר מה שרוצים.
לא אכביר בדוגמאות, אתן לקורא לשגות בדמיונות.
והיא מתאימה למסכה בדיוק באותה המידה.
והנה, המסכה בדיוק על ראשה. ונס גדול אז התגלה. חור הפה של המסכה אינו מאפשר לה לסגור את פיה. מה גדול היה סיפוקי. ואילו היתה המסכה סתם חוסמת את עיניה, מכסה את ראשה, בולמת את פיה, דיינו.
על אחת כמה וכמה גדולה כפולה ומכופלת -
אוי. והטוסיק היפה שלה מתגלה במלא הדרו כשאני יושב פה מאחוריה וכותב.
אני חושב שאני צריך לעשות את זה יותר.
אחוריה עטורים בסימנים עם הסיטוריה של הרפתקאות. דבר נאה ביותר לשמוע עליו ודבר נראה ביותר לצפות בו.
אני חושב שהטוסיק המלכותי שלה ראוי בהחלט שיכתבו עליו. ואכן כתבתי עליו. "זונה" ו"כלבה". אחד בכל לחי. מינימליסטי ומדויק.
חוץ מזה, גם ראוי להכותו. עשיתי זאת בעבר ואעשה זאת שוב בעתיד הקרוב. ובכל הזדמנות שתקרה בדרכי.
הכתיבה שלי לא משהו כרגע. אני מאלתר תוך כדי שהיא יושבת פה. קשה להתרכז כשדבר נאה שכזה ניצב מולך. קשה עוד יותר כשהיא קשורה ונתונה לכל רעיון שיעלה בדעתך. רק תחשוב עליו, והוא יקרה מיד. היא קשורה ולגמרי שלך.
אבל השפחה ראויה לא רק לזיון ולא רק להצלפה, אלא גם לכתיבה. לא כתיבה ראויה, לא פרוזה גבוהה. כתיבה זולה שמתארת את שפלותה. כתיבה שמתארת את תשוקתי לאחוז בשדיה, לבעוט בישבנה, לתחוב את איברי לתוך חוריה.
שמא נסחפתי בתיאוריי? הגיע הזמן למעשים, פלושקי. היכוני.