לפני 6 שנים. 2 באוקטובר 2018 בשעה 18:19
ללחוץ במקומות הנכונים
לפני 6 שנים. 29 בספטמבר 2018 בשעה 11:23
--- המשך ---
"להפתיע אותך? את בטוחה שאת במצב להפתעות?”
“כן. אני רוצה שתפתיע אותי".
“קומי".
תפסתי אותה משרשרת האזיקים והבאתי אותה לקצה הסלון, ליד המעבר למטבח. הוריתי לה להשאר במקומה.
לקחתי קערה גדולה ומילאתי אותה ב 2 ליטר מבקבוק מים מינרלים.
הנחתי את הקערה לפניה והורדתי אותה על 6.
“את הולכת לטבול את הפרצוף בתוך הקערה הזאת".
היא חזרה לקיפאון.
“תעמדי בזה?”
“כן. תן לי רגע".
כל שריר בגופה היה קשה כמו אבן.
המתנתי כמה רגעים ולאחר מכן אמרתי לה "אני אספור עד 5 ואת טובלת את הפרצוף בפנים. מוכנה?”
“אני מבינה שהלך האיפור"
“כן, זה אומר שהלך האיפור. תתמודדי עם זה?”
“כן" אמרה באיפוק. “תוכל לפחות לאסוף לי את השיער?”
אספתי את שיערה ואחזתי אותו בידי.
ספרנו ביחד. “אחת. שתים. שלוש. ארבע. ו...”
הראש במים. טבילה קצרה ומהירה.
“יופי. ילדה טובה".
לקחתי עוד מים בכף ידי ומרחתי אותם על פניה בברוטליות. האיפור התחיל לנזול מהעיניים ללחיים.
סטרתי לה. לקחתי עוד ועוד מים מהקערה והטחתי אותם בפניה.
הכיף הזה הסתיים מוקדם. האיפור נכנס לתוך עיניה והיא הרגישה צריבה חזקה.
הבאתי לה את התיק שלה, והיא הסירה את האיפור בצורה מסודרת.
ישבנו על הריצפה ודיברנו על מה שהיה.
“איך את?”
“העיניים בסדר. אבל באסה לי שהיינו צריכים להפסיק את זה באמצע".
“אף פעם אין שלמות. אנחנו צריכים להשיג את מה שאנחנו יכולים, וליהנות מזה גם כשזה לא מושלם".
“כן. אבל עדיין זה מבאס".
אין ספק, היא היתה צמאה לעוד.
קמתי בבת אחת, תוך שאני מביט בעיניה. ההבעה על פניה היתה מדהימה. ציפיה גדולה יחד עם חשש גדול. היא המשיכה לשבת על הריצפה, ועקבה במבטה אחר כל תנועותיי.
הלכתי אל השולחן הקטן שבפתח הבית, ומצאתי את התחתונים בין בגדיה.
היא המשיכה להביט בי בחשש, מנסה לנחש מה אני הולך לעשות בהם.
וברגע הבא. דחפתי אותם לתוך פיה, ואילצתי אותה לסגור אותו.
הורדתי אותה על שש.
מילאתי שוב את כף ידי במים והטחתי בפניה.
הורדתי אותה לשכב על הבטן. ידיים מעל הראש.
אחזתי שוב בשיערות ראשה ושפכתי את הקערה על גופה. משכתי אותה לאחור ומרחתי את פרצופה בתוך השלולית שנוצרה על הריצפה.
התגליות היפות ביותר שמורות למאלתרים. באותו היום למדתי כמה מספקת סטירה עם יד רטובה. הצליל שלה נפלא, האפקט של הרסיסים הקטנים של המים גורם לה לעצום את העיניים הרבה יותר חזק. העור שלה מגיב הרבה יותר בעסיסיות. בקיצור, תנסו את זה בבית.
כיף להשפיל עם כף היד, כיף יותר עם כף הרגל. טבלתי אותה בתוך השלולית ומרחתי את כף רגלי על פרצופה, שוב ושוב.
רכנתי אליה.
“מה שלומך, טינופת? איך החיים המגעילים שלך?”
הנה כלל שימושי לחיים: שאלה פתוחה + תחתונים בפה מעידים על שאלה רטורית. תבדקו, זה נכון.
באופן מעליב היא בחרה שלא לענות לי. את העניין יישבו סדרה של ספאנקים רטובים (כן כן, גם זה מאוד מספק) וכשהטוסיק שלה היה מתעייף חזרתי לטפל בפרצוף היפה והמטונף שלה. וחוזר חלילה.
בסוף הדרך הזאת היא פשוט שכבה על הריצפה, מותשת, ורעדה מקור.
“בואי חמודה. סיימנו פה"
הבאתי לה מגבת נקיה. היא גילתה כמה קשה להתנגב עם אזיקים על הידיים.
אחרי שנתתי לה להכשל ולהכנע לבושתה, שחררתי את ידיה ואפשרתי לה להתנגב כמו בן אדם.
חיבקתי אותה עם המגבת ולקחתי אותה לספה. היא היתה כמו כלב רחוב שאתה מכניס הביתה ביום חורפי. היא התכרבלה על הספה והניחה עליי את ראשה, ודיברנו על הערב המופלא הזה, ועל הדברים שהיו ויהיו.
לפני 6 שנים. 29 בספטמבר 2018 בשעה 9:40
פאניקה.
דקות ארוכות היא עומדת שם בשתיקה. אני עומד מולה, ומחכה.
“רגע", היא אומרת מעבר לקיר.
נאסר עליה לומר דבר מלבד "אני מוכנה", אבל אני מתעלם.
הרעד בקולה ובגופה מסגירים את הכאוס המוחלט שהולך עכשיו בתוך הראש שלה.
אני ממשיך להמתין. היא מתחילה להתנשם, נלחצת לא רק מהסיטואציה אלא גם מהזמן שעובר בזמן שהיא חושבת.
“בואי ננסה משהו" אני אומר לה.
היא מתנשמת מהר עוד יותר, מתחילה לזוז במקומה.
“אני אביא לך כוס מים. את תכנסי למקלחת, תהיי שם כמה דקות ותחשבי אם את רוצה להיות פה. אם לא, את יכולה להתלבש ולצאת"
היא מהנהנת.
“חכי פה".
אני מביא לה כוס מים. היא לוקחת אותה ונכנסת למקלחת בדממה. אני סוגר אחריה את הדלת, מכבה לה את האור מבחוץ והולך לשבת על הספה.
את הדירה מאיר כרגע רק אור הפלאפון שלי. אני קורא שוב את ההודעות האחרונות.
רק לפני 4 שעות היא ענתה לשאלתי שהיא "לא לחוצה".
אז בחרתי לשנות את זה.
ההוראה הראשונה הגיעה בזמן שהתארגנה לצאת לכיווני. היא נדרשה ללבוש שמלה. ולכך מטרה מאוד ספציפית.
ההמשך הגיע כששלחה לי שהיא בכתובת.
“עכשיו קחי כמה דקות לקרוא את ההוראות. לאחר מכן אתן לך את מספר הדירה.
1. את מורידה את התחתונים טרם כניסתך לדירה.
2. הדלת פתוחה. את נכנסת הביתה עם התחתונים ביד. מבטך מושפל. את לא מביטה לתוך הדירה וגם לא עליי, לפני שארשה לך לעשות זאת.
3. את סוגרת אחרייך את הדלת ונשארת בכניסה בלבד. לא יותר מצעד אחד פנימה.
4 מימינך שולחן קטן ועליו קופסת פח.
מעליו נמצא המתג שיתן לך מעט אור בשביל להתארגן.
5. את מדליקה את האור הקטן. מורידה את קופסת הפח מהשולחן. את מתפשטת ומקפלת את בגדייך ומניחה אותם בצורה מסודרת על השולחן.
6. את מוציאה מהקופסה את הכבלים שלך ומחזיקה אותם בידייך, מגישה לי אותם על מנת שאכבול אותך. ראשך ממשיך להיות מורכן.
7. כשאת במצב הזה, את אומרת "אני מוכנה". אינך מורשה לומר שום דבר נוסף ללא אישור.”
לאחר כמה דקות של המתנה, היא יצאה מהמקלחת. כוס המים שקיבלה היתה עדיין מלאה.
היא עמדה שם, עדיין מתנשמת. מחפשת את הכוחות לעשות את הצעד.
עברו עוד כמה רגעים עד שלקחה נשימה עמוקה, בלעה את רוקה, ואמרה "אני מוכנה".
הזזתי אותה כך שתעמוד מולי.
אין ספק שהצלחתי להלחיץ אותה.
ההוראות שהגיעו רק כשעמדה בפתח הבניין. החיפוש אחר המתג בתוך דירה חשוכה לגמרי. האור המאוד מועט שקיבלה לשאר המשימות שלה (המתג שהותר לה להדליק היה של האור במקלחת. הדלת של המקלחת היתה סגורה, כך שהיא קיבלה רק מעט אור דרך החלון של הדלת). הכבלים שלה (דחפתי לקופסה עוד שרשרת שלא התכוונתי לשים עליה. רק בשביל להוסיף עוד משקל). ובסוף כל זה – לעמוד עירומה באור קלוש, והעומד מולך נמצא באפלה מוחלטת, ואינך מורשה אפילו לנסות להביט בעיניו.
ועם כל זאת, היא ביצעה את כל המשימות בצורה כמעט מושלמת, והביאה את עצמה לרגע שבו היא אומרת "אני מוכנה".
עכשיו הגיע הזמן להירגע. היא הולכת להתנסות באזיקים בפעם הראשונה. אני צריך אותה כמה שיותר צלולה, מודעת, מפוכחת.
“תסתכלי עליי", אמרתי לה.
כבר לא ההוראה שלי מנעה ממנה להביט בעיניי. הפעם המחסום היה פנימי.
הנחתי את אצבעי מתחת לסנטרה והרמתי את מבטה.
“אני בן אדם. רגיל. אני לא מפלצת. בן אדם רגיל עם עבודה רגילה וחיים רגילים. בדיוק כמוך.”
היה לזה אפקט חיובי. אבל היא עדיין היתה קפואה.
המשכנו לדבר כך עוד כמה דקות. בכל פעם היא נתנה לי עוד הצצה לתוך הסערה שמתחוללת בתוכה. היה נראה שהרבה מזה מתמקד בכלוב שהיא ראתה בתוך הדירה.
“אוקי, בואי נוציא אותו מהמשוואה. אני מבטיח לך שאת לא תכנסי לתוכו, עד שלא תאמרי מיוזמתך את המילים ‘אני רוצה שתכניס אותי לתוך הכלוב הזה’".
גם זה שיפר את המצב. הכלוב נוטרל. הפחד הבא היה הלא-נודע. היא לא דמיינה שהמפגש שלנו יתחיל כמו שהוא התחיל. והיא פחדה שמחכות לה ממני הפתעות נוספות מהסוג הזה. היא פשוט היתה קפואה.
“בואי. נתחיל באיזי. מפחדת מהאזיקים?”
דווקא הפעם היא השיבה בשלילה. זאת התפתחות. אבל לא בניתי על זה יותר מדי. זאת הפעם הראשונה שלה באזיקים.
“בואי נשים לך רק אזיקי ידיים. בלי אזיקי רגליים ובלי לחבר אותך לשרשרת ההיא. נשב על הספה ונדבר בחופשיות. אני לא אגע בך או אתן לך הוראה לפני שנכריז ביחד שסיימנו לדבר".
היא הסכימה.
היא ישבה על הספה, עירומה, אזוקה בידיה. היא ביקשה גם לקפל את רגליה ולהניח אותם על הספה. אישרתי לה.
דיברנו, והפאניקה שאחזה בה בהתחלה המשיכה להתמתן בהדרגה.
“איך האזיקים?” שאלתי אותה לאחר כרבע שעה של שיחה.
“לא מפריעים לי" אמרה.
“שנוסיף גם אזיקי רגליים?”
הוספנו, וחזרנו לספה באותה המתכונת.
ישבנו ודיברנו עוד חצי שעה. היינו כבר שעה וחצי בתוך הפגישה. הזמן טס.
“איך האזיקים?”
“לא מפריעים לי". שומרת על קונסיסטנטיות.
“מצויין. רוצה להתנסות בהם קצת?”
“מה למשל?”
“אעשה לך סיבוב בדירה. בשביל זה נצטרך להכריז שסיימנו את השיחה. מוכנה?".
“כן".
הורדתי אותה על ארבע. תפסתי אותה בשיערה ולקחתי אותה לטיול בדירה. הראיתי לה את שולחן העבודה, את המטבח, עברנו ליד הכלוב והבטנו בו מבחוץ, הראיתי לה את ארגז הציוד (עם הבטחה שהוא לא יפתח הערב), חזרנו לסלון וראינו שוב את הספות, הכורסה, את פינת הטלויזיה, והצצנו לתוך המרפסת. בסופו של הטיול, חזרנו לשבת על הספה ולדבר.
“היה נורא לזחול באזיקים?”
“לא"
“מצויין. אני רוצה שתבלי בהם הרבה".
“אולי לא הייתי צריכה לומר את זה".
“יהיה לך קשה להשאר בהם לאורך זמן?”
“לא, זה לא זה.”
“ממה את מפחדת?”
“אני מפחדת ממך. אחרי הפתיחה הזאת, אני לא יודעת למה עוד לצפות ממך".
“תראי, המצב שלך כרגע עם האזיקים הוא די קרוב למצב הרצוי מבחינתי. אני לא הולך להחמיר את התנאים שלך בהרבה מהבחינה הזאת"
“אוקי, אז נח לי במצב הזה".
“יופי. מה עכשיו מלחיץ אותך?”
“אתה. אני לא יודעת מה אתה הולך לעשות בי.”
“את תיארת לי את הגבולות שלך. אנחנו תמיד נפעל רק בתוכם, והכל בהדרגה. אני צריך ללמוד אותך. אני לא אפתיע אותך עם משהו קיצוני לפני שתהיי מוכנה לכך".
לראשונה הערב, חיוך הופיע על פניה.
“אני רוצה שתפתיע אותי".
--- המשך בפוסט הבא ---
לפני 7 שנים. 21 בספטמבר 2017 בשעה 9:47
אחת התנוחות האהובות עליי. דאשה (שם בדוי שהיא בחרה לעצמה) עם הברכיים על השטיח, הגוף על המיטה. הידיים קשורות מאחורי הגב. כפות הרגליים קשורות כלפי מעלה.
לא מזמן חיטטתי בדיסק ישן שלי ומצאתי שם תמונה שלה בפוזיציה הזאת. מביש כמה שהייתי גרוע עם חבלים באותה תקופה.
אני מסיים לקשור את החבלים ורואה שהיא מתכווצת, מחכה לפליק הפותח.
הטלפון מצלצל. זה שגיא. אני דוחה את השיחה. מיד אחריה אני מקבל את ההודעה בטלגרם.
מיקרוסרויס קריטי לא עולה, לקוחות לא יכולים לשלם. אני בא לשלוח אותו למייק, ונזכר שהם באמצע ריב על משחק כבוד כלשהו.
שגיא בחור גאון. הוא בטוח יודע איך לפתור את הבעיה. הוא פשוט לא רוצה. הוא רוצה שמייק יסבול.
שאתקשר עכשיו למייק ואקפיץ אותו לטפל בזה?
אני מתקשר חזרה לשגיא. הוא מסביר לי את הבעיה. סליחה, את הסימפטומים. למה שיתן לי רמז, זה רק יתן יותר סיכויים להציל את התחת של מייק.
שולח מבט לתחת של דאשה. היא די מתוסכלת. אני גם. זה הזמן לשחק משחק.
שגיא חכה שניה. מעביר אותו להשתק.
אני מספר לדאשה מה קרה. ואז אני רוכן מעליה ומספר לה על המשחק שאני הולך לשחק. בכל פעם ששגיא אומר "מייק" אני מפליק לה על תחת ימין. בכל פעם שהוא מתחמק משאלה ששאלתי אותו, אני מפליק לה על תחת שמאל. התחת היותר אדום הוא המנצח. על איזה סוס את מהמרת?
"שמאל".
זה גם היה ההימור שלי, אבל לצורך המשחק לקחתי את ימין.
הייתי יכול בכיף לרמות פה, כי דאשה בקושי דיברה מילה בעברית. אבל מייק היא מבינה, ואולי התחמקות משאלה היא תזהה לפי אינטונציה.
הנחתי את הטלפון על הגב שלה ושמתי את שגיא על ספיקר.
במשך חצי שעה של שיחה הצלחתי לסחוט ממנו את כל המידע שנדרש בשביל לנצח את התקלה הזאת, ובסופו של דבר הבאתי אותו למצב שהוא כבר לא יכול להגיד שהוא לא יודע מה לעשות בשביל לתקן.
קווץ' קטן נוסף והוא הרים חזרה את המערכת.
דאשה חטפה כל כך הרבה מימין ("בא לי להקיא כשאני קורא את הקוד של מייק") ומשמאל ("שגיא, בדקת את הלוגים של pm2?" -"לא אין סיכוי שיש שם משהו")
צילמתי לה את התחת והצגתי בפניה את נצחונה.
איזה פרס את חושבת שמגיע לך?
"אני רוצה שתקרא לי פרק מהספר".
"קיבלת".
היא היתה אוהבת לשבת בשישי בערב ולקרוא מספרי גור, ומדי פעם היתה מקריאה לי ציטוטים נבחרים.
הפעם אני קראתי לה פרק.
היא בחרה פרק שבו כמה אדונים מדברים ביניהם, והשפחה עומדת בצד ומאזינה בשתיקה. לא חסרים פרקים כאלה.
אני ישבתי על המיטה, והיא היתה מרוחה עליה בדיוק באותה התנוחה שהיתה בחצי השעה האחרונה.
על גבה צלחת עם מנה טבעונית שהזמנתי בדרך הביתה. מדי פעם היא גם זכתה לטעום ממנה.
לקראת הסוף, נתתי לה פינוק חריג: יד אחת משוחררת.
היא ספגה הרבה בשבילי הערב, מגיע לה.
לפני 7 שנים. 20 בספטמבר 2017 בשעה 16:18
*סטירה*
- אמא שלך לא לימדה אותך לא לדבר עם בולבול בפה?
- סליחה. אני צר -
- לא, תמשיכי. לא צריך לעשות כל דבר שאמא שלך אומרת.
- אמי מריכה מימי
- את מריחה מה?
- מריכה מי-מי!
מה שקורה פה עכשיו מעמיד לי את הזין הרבה יותר טוב מכל עבודת השפתיים והלשון שהיא עשתה קודם. שוב אני נוכח לדעת שסקס רגיל פשוט לא עושה לי את זה.
- טוב, לכי תעשי. ואת חייבת לעבוד על הדיקציה שלך.
היא מוציאה את הבולבול מהפה ומציגה בפניי את הלולאות הנעולות על פרקי ידיה.
אה, כן. העברתי את השרשרת של אזיקי הידיים דרך השרשרת של אזיקי הרגליים. זה עלול להיות קצת בעיה מבחינתה. אני מתבונן בה ושותק.
היא מנסה לעמוד, אבל מצליחה להביא את הראש רק עד גובה המתניים.
- איך אני אשב?!
- תשתיני במקלחת.
- ואיך אני אנגב?
- אל תנגבי. תחזרי לפה מטפטפת. זה גם ככה מה שאת עושה כל היום.
- לא פיפי!
אני שותק. היא שתקה גם ויצאה לדרך. אני יושב על הספה ומתבונן בה זוחלת לעבר המקלחת. כלומר, החור שלי זוחל כעת לחור משלו, אליו הוא מגיע כדי לפרוק נוזלי גוף.
וכשהחור שלי יחזור אליי ואפרוק לתוכו את נוזליי, אני אלך לאותה המקלחת, לקבל מנת נוזלים על הראש שלי.
מעניין שבניגוד לטבע, כאן בראש השרשרת עומד לא האוכל אלא המאכיל.
האם גם בסטינג הזה יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק?
תהיה יסודית רחבה מני ים וארוכה מארץ מידה.
אשאיר אתכם לתהות על כך בזמן המקלחת.
נ.ב. 1: אפילוג: גמרתי לה על הפנים.
נ.ב. 2 בלוג פוסט מומלץ של פול גרהם על הדברים שאתה חושב עליהם בזמן המקלחת. לא קשור לבדס"מ או כל שיט אחר שהראש הסוטה שלכם עוסק בו כעת. אם גרמתי לכמה מקוראיי לקרוא פול גרהם בזמן זיקפה מלאה, זכיתי.
http://www.paulgraham.com/top.html
לפני 7 שנים. 19 בספטמבר 2017 בשעה 21:13
אינספור שעות העברנו ביחד במיטה, בשיחות אל תוך הלילה. דיברנו על כל דבר שקיים. וכשהיה מתחיל להיות מאוחר היינו מתחילים ללחוש, כאילו יש עוד אנשים שישנים בחדר.
כאילו מסתובבים פקחים בחוץ, ואנחנו מסתתרים מפניהם.
סביר להניח שבאמת יש מספיק אנשים בעולם שירצו להתאחד נגד הדברים שאנחנו עושים בחדרי חדרים.
היינו שוכבים במיטה ומדברים, עד שאחד מאיתנו היה נרדם.
זה היה זמן החסד שלנו. הזמן שבו היא הרגישה הכי קרובה ובטוחה, וסיפרה לי על השדים שיש לה בראש. דברים שלעולם לא אעלה על הכתב.
אבל אחד הדברים האחרים היותר מסקרנים שהיא סיפרה לי עליהם היו דווקא הרגעים בהם השדים לא היו שם.
הרגע החי והמזוקק ביותר היה כשהיתה שומעת את קרקוש המפתח בדלת כשהייתי מגיע הביתה.
היא אהבה לצטט את פו הדב שאמר שהרגע המאושר ביותר שלו הוא כשהוא מחזיק את כפית הדבש בידו, רגע לפני שמביאה לתוך פיו.
כזה היה הרגע הזה. רגע שאין בו לא קינאה ולא שנאה ולא תחרות, אין בו התמודדות, ביקורת, חרטה, תקווה, ניסיון, כישלון, הצלחה, דימוי עצמי, אין בו זמן, אין בו מוקדם או מאוחר, אין סיבה למהר ואין לאן לאחר.
הכל קורה כאן ועכשיו, ושום מחשבה אינה עוברת בראש.
פעם אחת היא ניתחה את ההבדלים בין צורות המחשבה שלנו. היא חושבת על הכל, כל הזמן. ואני תמיד בתוך דבר אחד. כשאני בבית אני בבית וכשאני בעבודה אני בעבודה. כשמשהו טוב או רע קורה לה, הוא משפיע על כל דבר אחר שתעשה באותו היום. וכשלי קורה משהו, אני משאיר אותו בקונטקסט המקורי שלו.
ולפיכך כשאני מגיע הביתה אני עושה קונטקסט-סוויץ' וזה הכל, והיא לעומת זאת תמיד נמצאת גם פה וגם שם.
רק ברגע המיוחד הזה, באותו הרגע שהיא שומעת את שיני המנעול מתכווננים לפי החריצים בזה אחר זה, והמפתח מסתובב סביב צירו שלוש מאות ושישים מעלות עד לפתיחת המנעול, ועוד ארבעים וחמש מעלות עד למשיכת הלשונית לאחור, באותו הרגע היא נמצאת במקום אחר לגמרי.
כל המלחמה שמתנהלת בתוך הראש שלה הופכת לשקט מוחלט, וכל הצדדים עומדים במקומם ומביטים במתרחש.
והשקט הזה ימשך עוד מספר דקות, כשאני אכנס הביתה ואמצא אותה מחכה לי, בדיוק במקום ובאופן אותו הוריתי לה.
כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה היא מניחה את התיק שלה במקומו, מורידה את בגדיה, מקפלת אותם ומניחה אותם על המיטה. לאחר מכן היא תפתח את קופסת הפח של שתחכה לה ליד הדלת, ותמצא שם את ההוראות להיום כיצד היא תחכה לי כשאחזור, ואת כבליה. היא תוציא משם את אזיקי הרגליים, תחבר אותם אל השרשרת ההולכת עד הקיר, תנעל אותם על פרקי רגליה ותלחץ את כפתור הביטחון, כדי שלא יקרה בטעות שתהדק אותם יתר על המידה.
השרשרת הארוכה תאפשר לה להסתובב בכל רחבי הדירה. רק להוריד את אזיקי הרגליים, להתלבש, או לצאת לא תוכל בלי המפתח, אותו היא לא קיבלה.
וכשאגיע הביתה בשעה שציינתי בפניה, אמצא אותה מוכנה בדיוק באופן אותו תיארתי. ואף שמעולם לא ראיתיה מסמיקה, המבט שהיה על פניה כשהייתי נכנס היה אותו המבט של ילדה נבוכה ונרגשת ונכונה להיות כל דבר שרק ארצה. אותו המבט שהיא מתארת בתור "ריקנות מכל מחשבה, נוכחת כאן ועכשיו, מרגישה ומודעת לכל איבר בגופי ומחכה בציפיה לבאות". ציטוט של שיר שכתבה בגרמנית בילדותה.
וברגע שאחריו כבר אניח את תיקי במקומו. היא תשאר על ארבע ומבטה לפנים, או תשאר לעמוד זקופה ומבטה מושפל, עד שאשוב. ואני אתארגן ואסתדר כמה רגעים, ואז אשוב אליה ואמצא אותה בדיוק באופן בו הנחתי אותה.
והיא, אחרי יום ארוך של עבודה, עדיין חומר גולמי ובלתי שמיש, עד שאעביר אותה מטא-מורפוזה להפיכתה לכלי מתאים לקבלת פורקני. ממוצק לנוזל. ממושמעת לכנועה. כלבה לחתולה. שפחה לזונה.
אכבול את ידיה מאחורי גבה. אוריד אותה על שש. אפליק לישבנה בידיי החשופות, ואצליף בו בשוט. אמעך את שדיה, אצבוט את פטמותיה, אשים גאג בפיה. אשפיל את ראשה לריצפה, אניח את רגלי על פניה, ואמשיך להצליף בה, עד שתהיה עשויה במידה הנכונה. אני אוהב לראות אותה בתחילה מתנגדת לאזיקים, מנסה להשתחרר מהם, ונכנעת.
משם הדרך סלולה, וכל הדלתות פתוחות.
הרתמות המחוברות לגאג שבפיה ישמשו אותי כדי לנהוג אותה. לעתים גם הייתי מורה לה להכין לעצמה שתי צמות מבעוד מועד. שדרוג יקר ערך לסוסה שלי.
את שאר הפרטים תשלימו בדמיונכם.
אך כשכל זה יסתיים, אשחרר את אזיקי ידיה, היא תלך להתקלח בשנית, ולאט לאט יחזרו אליה כל מחשבותיה. כשתצא, אאזוק שוב את ידיה, הפעם מלפנים. ובכבלים אלו היא תשאר עד סוף הערב, אם לא עד למחרת בבוקר.
אני אשב על הספה, והיא תשב לידי או על השטיח. היא תניח עליי את לחיה, תספר לי על היום שלה ועל היום שיהיה מחר, ותגלה לי משהו מכל הדברים הנפלאים העוברים בתוך הראש היפה שלה.
לפני 7 שנים. 18 בספטמבר 2017 בשעה 19:37
לכל אחד יש כמה שירים שכשהוא שומע אותם
הוא לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.
הנה אחד משלי
לפני 7 שנים. 16 בספטמבר 2017 בשעה 18:45
"אפשר להזמין פיצה?"
"את רוצה פיצה?" שאל אדונה בתשובה.
מבטו אמר לה שהשאלה אינה רטורית.
***
צלצול בדלת.
השליח הביט בה בבלבול ומבוכה. היא נראתה נבוכה גם כן.
הוא פתח את פיו לומר משהו, אבל שום הגה לא נוצר.
היא הנהנה בראשה, לקחה את הפיצה וסגרה את הדלת.
"טיפ?"
שיט. היא רצה לקחת עשרה שקלים מהצנצנת ורצה חזרה לדלת.
"חכה" היא אמרה.
הפעם מבטו של השליח נחת מיד על פלג גופה התחתון. הוא אפילו לא התכוון. אבל ככה זה כשהעומדת מולך לובשת גופיה בלבד.
היא הושיטה לו את המטבע, מלמלה משהו, וסגרה את הדלת.
***
צלצול בדלת.
היא פותחת את הדלת. לקולר שעל צווארה מחוברת רצועה.
"בבקשה חברים"
"וואף".
"סליחה מה?"
"וואף".
הוא מצחקק בחביבות.
היא מגישה לו את הטיפ.
"תודה, לילה טוב"
"וואף".
***
צלצול בדלת.
"הכל…אה…?"
היא הנהנה.
הוא רכן לעברה. חיכה לשווא שתושיט את ידה לקחת את המגש. ואז ניסה להניח אותו על גבה.
"הפיצה צריכה להיות ישירות עליי", היא אמרה.
הוא הניח את המגש על הריצפה. הוציא משולש ובא להניחו על גבה, נתן לה מבט שואל.
"על העור שלי".
הוא שלח את ידו לשולי שמלתה. היא הנהנה.
השליח הרים את שמלתה, חשף את ישבנה ואז את גבה. והניח עליו משולש.
"כן".
וכשכל הפיצה הורכבה על גביה, מלמלה "תודה", והסתובבה אל אדונה, חושפת את אחוריה במערומיהם אל פני השליח, שלחה בעיטה קטנה לאחור וטרקה את הדלת.
משם המשיכה בזחילה וחנתה מול הספה, להיות שולחנו של אדונה.
***
צלצול בדלת.
הוא מושיט לה את המגש.
ידיה נותרות מאחורי גבה.
הוא שולח מבט לתוך הדירה. קולט את אדונה יושב ומביט בהם.
"תאכיל אותי?" היא אמרה.
"אין לי זמן למשחקים. יש לי עוד משלוחים להעביר"
היא שלחה מבט אל אדונה. אין אישור.
"בבקשה. משולש אחד" קראה בקול מתחנן.
הוא הביט בה, הביט אל אדונה, הביט בשעונו.
ואז הוציא משולש אחד, והאכיל אותה. נגיסה אחרי נגיסה. היא אכלה במהירות. העיקר שהשליח לא יתייאש באמצע וילך.
***
היא התנערה ממחשבותיה. היא אינה יודעת מה מסתתר בתוך הדיל של הפיצה.
היא הביטה באדונה, שחזר לעבוד על המחשב.
אצבעותיה כבר משוטטות בין רגליה. היא תקח את ההרפתקה הזאת אפילו בלי הפיצה.
אבל ברגע זה היא כבר גומרת. גומרת ונרדמת.
לילה טוב מאיה.
לפני 7 שנים. 14 בספטמבר 2017 בשעה 14:47
תשישות הדרך הארוכה שהלכנו נעלמה באחת משנכנסנו לדירה הנעימה, ורוח של שובבות הופיעה בה במקומה.
החתולה שלי החלה לקפץ ולכרכר בדירה, מזיזה רהיטים, מתחבאת ומציצה מאחוריהם. ידיה עודנה אזוקות. דרך ארוכה היא הלכה כך כבולה ברחוב, ורק חולצה שנתתי לה הסתירה את הלולאות שעל פרקי ידיה.
בעודי חוכך בדעתי האם לחבר אותה לשרשרת שבדירה או לשחררה ולקחת אותה איתי לסופר, היא כבר הספיקה לקבוע כמה עובדות בשטח.
היא החלה לפזר את הספרים ולהעיף לעברי חפצים, מקפצת ומצחקקת, ואחרי כל צעד היתה מעיפה מבט לעברי, לבחון את תגובתי ואת גבולותיי.
האם אקח איתי לסופר שד טסמני כזה? או שאשאיר אותה לבדה להחריב את הדירה?
היא לא תנוח עד שתבוא על ענשה.
הצמדתי אותה אל הקיר. הרמתי את ידיה וחיברתי את האזיקים לנקודה גבוהה הקבועה בחלון קטן בקיר, ששימש עד כה לעבודה עם החבלים.
הבטתי בה בסיפוק. אילתור פתרון מצויין לסיטואציה. תוצר לוואי, או אולי תוצר בונוס, הוא שאינה יכולה לגעת בעצמה בינתיים.
נסתפק בזה? אולי נמתח את הגבולות שלה עוד קצת.
לקחתי כדור אילוף ספוגי ונתתי אותו בפיה.
"אני קופץ ל AM:PM. כשאחזור, כדאי שאמצא שהכדור עדיין בפה שלך".
היא הנהנה הנהון והמהמה המהום, ואני הסתפקתי בזאת כאות הבנה וסטרתי לה בסיפוק.
נהניתי מהמחשבה שהיא לא יכולה לרמות. אם היא תוציא את הכדור מהפה, הוא יגיע לריצפה.
כצ'ופר על התנהגותה גם כיביתי את האור.
עד שחזרתי, ידעתי מה אעשה בה אם תצליח ואם תכשל. כמה כיף להרגיש את החתולה שלי כחומר ביד היוצר.
אבל היא הפתיעה אותי.
כשחזרתי, פתחתי את הדלת, ועוד לא הדלקתי את האור. משכתי עוד מעט מהסקרנות שהיתה בי, לדעת האם עמדה בכך.
אלומת אור הוטלה מבחוץ על רצפת הסלון. לא היה שם כדור. האם הוא עדיין בפיה? אולי היא בעטה אותו הרחק ממנה?
"שלום!" קראה לעברי בעליצות. אוקי, הכדור בטוח לא בפה שלה.
ומיד לאחר מכן, שמעתי אותו פוגע ומקפץ על ריצפת החדר.
היא עמדה במשימה, ואז הכשילה אותה בכוונה.
כמה שאני אוהב את החוצפה של הילדה הזאת. לילה ארוך מחכה לה.
לפני 7 שנים. 12 בספטמבר 2017 בשעה 20:23
האוטוקורקט הוא התת מודע שלך.
אנשים ששולחים דיק-פיקס לזרות בפייסבוק בסתר ליבם רוצים שיעשו להם שיימינג.
במקום נידח כלשהו יש קבוצה של אנשים שלא שמעו את המושגים שולט ונשלט, אז הם בחרו להגדיר את עצמם כריק או מורטי.
כשמישהי שוכבת במיטה שלך ונוגעת בעצמה, היא באופן בלתי מודע מסמנת טריטוריה וחוקקת בראשה את הדרך לביתך.
האפיפיור הוא אתאיסט, היטלר נשלט, טראמפ גאון, ובדימונה באמת יש רק מפעל טקסטיל.
אתה לא מתחיל לאהוב סודה כשאתה מזדקן. היא רק מקטינה את הסיכוי שלך למות בגיל צעיר.
הרצון שלי לשים בחורה בתוך כלוב נוצר בגיל 6 כשברח לי החילזון שמצאתי ברחוב ושמתי בקופסה.
ה"אתה" של מחר הוא פרזיט שחי על חשבונך.
כשאני מוציא לטיול את הכלב של ההורים, הוא שמח באותו האופן בדיוק שבו שמחה בחורה ששמים לה קולר ואזיקים.