תשישות הדרך הארוכה שהלכנו נעלמה באחת משנכנסנו לדירה הנעימה, ורוח של שובבות הופיעה בה במקומה.
החתולה שלי החלה לקפץ ולכרכר בדירה, מזיזה רהיטים, מתחבאת ומציצה מאחוריהם. ידיה עודנה אזוקות. דרך ארוכה היא הלכה כך כבולה ברחוב, ורק חולצה שנתתי לה הסתירה את הלולאות שעל פרקי ידיה.
בעודי חוכך בדעתי האם לחבר אותה לשרשרת שבדירה או לשחררה ולקחת אותה איתי לסופר, היא כבר הספיקה לקבוע כמה עובדות בשטח.
היא החלה לפזר את הספרים ולהעיף לעברי חפצים, מקפצת ומצחקקת, ואחרי כל צעד היתה מעיפה מבט לעברי, לבחון את תגובתי ואת גבולותיי.
האם אקח איתי לסופר שד טסמני כזה? או שאשאיר אותה לבדה להחריב את הדירה?
היא לא תנוח עד שתבוא על ענשה.
הצמדתי אותה אל הקיר. הרמתי את ידיה וחיברתי את האזיקים לנקודה גבוהה הקבועה בחלון קטן בקיר, ששימש עד כה לעבודה עם החבלים.
הבטתי בה בסיפוק. אילתור פתרון מצויין לסיטואציה. תוצר לוואי, או אולי תוצר בונוס, הוא שאינה יכולה לגעת בעצמה בינתיים.
נסתפק בזה? אולי נמתח את הגבולות שלה עוד קצת.
לקחתי כדור אילוף ספוגי ונתתי אותו בפיה.
"אני קופץ ל AM:PM. כשאחזור, כדאי שאמצא שהכדור עדיין בפה שלך".
היא הנהנה הנהון והמהמה המהום, ואני הסתפקתי בזאת כאות הבנה וסטרתי לה בסיפוק.
נהניתי מהמחשבה שהיא לא יכולה לרמות. אם היא תוציא את הכדור מהפה, הוא יגיע לריצפה.
כצ'ופר על התנהגותה גם כיביתי את האור.
עד שחזרתי, ידעתי מה אעשה בה אם תצליח ואם תכשל. כמה כיף להרגיש את החתולה שלי כחומר ביד היוצר.
אבל היא הפתיעה אותי.
כשחזרתי, פתחתי את הדלת, ועוד לא הדלקתי את האור. משכתי עוד מעט מהסקרנות שהיתה בי, לדעת האם עמדה בכך.
אלומת אור הוטלה מבחוץ על רצפת הסלון. לא היה שם כדור. האם הוא עדיין בפיה? אולי היא בעטה אותו הרחק ממנה?
"שלום!" קראה לעברי בעליצות. אוקי, הכדור בטוח לא בפה שלה.
ומיד לאחר מכן, שמעתי אותו פוגע ומקפץ על ריצפת החדר.
היא עמדה במשימה, ואז הכשילה אותה בכוונה.
כמה שאני אוהב את החוצפה של הילדה הזאת. לילה ארוך מחכה לה.
